זה היה בלילה קר, התקשר אלי הבוס מהעבודה, אמר לי שזה יום
מיוחד במסעדה, כי באים אנשים חשובים...הוא אמר לי לבוא לעבוד.
סבבה, חשבתי לעצמי. אז התקלחתי, הסתדרתי ולבשתי את בגדי
המלצרות שלי, החליפה השחורה עם הסינור הלבן.. ואז שמעתי צלצול
מהחדר השני. הרמתי את השפורפרת, שמעתי קול מוכר.
זו הייתה חברה שלי, היא עבדה איתי במסעדה.
אז קבענו שנפגש ונלך ביחד. הייתה בינינו קרבה מיוחדת כזו, וממש
אהבתי אותה..
כשהגענו למסעדה, כל הצוות כבר היה שם, לא הייתה מלצרית אחת שלא
זומנה לערב חגיגי זה.
אז התחלנו לערוך את השולחנות, לסדר מפות וכאלה, כולם היו נורא
לחוצים..ואז פתאום הבוס קרא, "כולם להסתדר במקומות". אז כולנו
תפסנו את מקומינו ליד השולחנות, אני וחברה שלי עמדנו אחת ליד
השניה כמובן.
ואז נכנסו כמה אנשים עם חליפות כאלו. שלושה מהם היה נדמה שהיו
ה"מנהיגים" של החבורה הזו. הם נעמדו באמצע האולם, שנראה נורא
חשוך מישומה, חוץ מהאור שהאיר בעיקר אותם.
הם אמרו כמה מילים, ואז ביקשו לצלם את הצוות. אז כולנו עמדנו
בשורה, בצורה רישמית שכזו, מחכים שהאיש יוציא את מצלמתו מן
הג'קט...
הסתכלתי עליו, על ידו נכנסת מתחת למעיל, וכאילו בהילוך איטי,
לא מצלמה הוא שלף, אלא רובה!!
פתאום נשמעו צעקות, חבטת שולחנות על הריצפה, התכופפתי במהירות
מאחורי השולחן ההפוך.. אבל החברה שלי...החברה הכי טובה שלי!,
היא לא הספיקה להתכופף..
וזה לא שלא ניסיתי.. ניסיתי למשוך אותה, שתתכופף גם, באמת!,
אבל מאוחר מידי.
היא נפלה לידי עם שיערה הפזור, על רצפת השיש השחורה, ושלולית
של דם שרק גדלה עם השניות..השתרעה מסביבה. ובעוד אני פורצת
בבכי מר על ידידת הנפש שלי. רוכנת מעליה, מחזיקה את גופה השמוט
והחסר חיים...אני מבינה לפתע מי זו החברה הזו שנראתה כל כך
מוכרת.
מתבוננת בה, בגופה, בפניה שבעצם לא ראיתי מעולם..
ואז אני קולטת!, הוא לא הרג אותה...
הוא הרג אותי!!
הבן- זונה.