במרתפים שלנו כבר הרבה מאד זמן נמצא הפתרון האולטימטיבי.
אנחנו, כ-מ-ו-ב-ן שלא מוכנים להתחייב על כך, ואם ידלוף משהו
למתחרים, נכחיש בכל תוקף. העובדה היא שהפתרון קיים כבר זמן רב
בידינו, אלא שעכשיו, יש לנו גם דרך ליישם אותו. בזכותי,
כמובן.

חברות התכנון הגדולות תקועות כבר זמן רב עם בעיית הקירור. ככל
שהשבבים נעשים קטנים יותר, ומהירים יותר, הקירור מהווה מגבלה
משמעותית לביצועים. קריטית אפילו. כולם זוכרים שיבמ הוציאו שבב
מהיר עד כדי ג'יגה הרץ לפני כמעט שנתיים, אבל היה דרוש להם
קירור בגודל של בית כדי שהוא יעבוד.

מה לעשות? בן אדם שהולך עם טלפון סלולרי ליד האוזן, לא רוצה
שהאוזן שלו תיצלה. ומישהו שמניח מחשב נישא על השולחן, לא רוצה
לראות אחר כך ריבוע מפוחם במקום שבו היה מונח המחשב. והפיסיקה
הזו נכונה לגבי כולם: נשיונל, מוטורולה, אינטל, פיירצ'יילד,
איי.אמ.די וגם אצלנו.

אז אצלנו מצאו לכך פתרון. מהנדס צעיר לפני מספר שנים ניסח את
ההיפותזה הבאה: הבעיה העיקרית נובעת מכך שהספק חשמלי פשוט לא
מנוצל מספיק ביעילות. והפתרון, המובן מאליו אחרי שחושבים עליו,
הוא ניצול חורים שחורים. זה סוד גלוי מזמן בתעשייה, ואני לא
מחדשת לכם הרבה כאן. חור שחור זעיר, בגודל אפונה, המופק מתוך
חור שחור גדול בהרבה, מספק למחשב נייד את כל צרכי האנרגיה שלו
למשך כל ימי חייו, כמעט ללא צורך בטעינה. כמו שאמרתי, הפתרון
האולטימטיבי.

אבל, כמו שאתם בטח יודעים, כל החברות הגדולות יצאו בהכרזה שיש
להם טכנולוגיה מבוססת חורים שחורים, והנה הנה יצאו איתה לשוק.
כבר לפני כמעט ארבע שנים. ושום דבר לא קרה. משום מה גווע
העניין בקול דממה דקה.

ולמה? מסתבר שלחורים השחורים הזערורים הללו ישנה אישיות,
מרושעת למדי. בכל פעם שהניחו חור שחור כזה במחשב, התחילו דברים
להשתבש. ביל גייטס עם קריסת חלונות 98 הפומבית? חור שחור.
אינטל עם הבאג המפורסם? חור שחור.

לקח לא מעט זמן עד שעלו על החוט המקשר. מסתבר שהחורים השחורים
האלו בעלי אישיות יוצרת, אולם הרסנית. ארבע שנים עובדים
במרתפים שלנו על ריסון האישיות הפרועה הזו.

בוודאי ראיתם מודעות בעיתונים, המחפשות אנימטורים. הרעיון היה
שאם הגרפיקה במחשב תהיה יותר מושכת, צבעונית וממשית, הח"שים
יהיו יותר מרוצים מהחיים, וישתפו פעולה.

מסתבר, בדיעבד, שזו הייתה טעות חמורה להציג בפניהם משחקים כגון
דום, או טומב ריידר. לארה קרופט אולי פוטוגנית לאללה, אבל
היצירתיות של החש"ים לגבי אפשרויות הנזקים שביכולתם לגרום
התעצמה עשרות מונים.

לא הייתי נוכחת בשעת המעשה, אולם סופר לי על המקרה, בו אחד
האנימטורים זלזל בהוראות הבטיחות, והגיע למעבדת הח"שים ללא
ציוד המגן האלמנטרי. התיאורים המזוויעים מספרים על ידיים
ורגליים שנמסו בחום הרב שהפיקו השדים, שהח"שים העלו באוב
כתעלול. מערכת הכיבוי האוטומטי אמנם עבדה, אולם באיחור רב,
והטכנאים שהוקפצו לשם עם ערכות המחומשים, נותרו חסרי אונים.

סצינה נוספת, סיפרה על וירוס מחשב אימתני, שייצרו הח"שים, לאחר
שאחד האנימטורים ניסה לחקות את ציוריו של מיכלאנג'לו, בחוסר
כשרון משווע. מסתבר שהאינטיליגנציה שלהם גבוהה מכדי לזלזל בה.
וכמו כל יצור אחר בעל אינטיליגנציה גבוהה, המצווה לבצע פעולה
פשוטה בהרבה ממעטפת היכולת שלו- הם היו משועממים.

החברה שבה אני עובדת היום ניסתה הרבה, כמעט הכל, ללא הצלחה.
בסוף, בצר להם, פנו אלי.

אני ידועה בברנז'ה. ביכולת ניתוח הנתונים שלי, ביצירתיות,
בסבלנותי האינסופית. נכון, הם שלשלו לכיסי סכומים לא קטנים,
אבל מה זה כמה מאות אלפי דולרים לעומת הנצח?

כמובן שהיה לי ברור מראש הפתרון, אולם החלטתי להצדיק את
הסכומים הנכבדים שהוענקו לי, במחשבה מעמיקה, באיי הבהאמה
בעיקר. ולאחר חודש חזרתי עם פתרון מהפכני.

אני מניחה שאין צורך להזכיר את המלך שהאריאר, ומלכתו שהרזד?
אולי תזכורת קטנה.

למלך הנ"ל היה מנהג מגונה לערוף את ראשן של נשותיו, עם תום ליל
הכלולות, וזאת בעקבות נדר שנדר, לאחר שאשתו סובבה אותו בכחש.
נדר וביצע, בכל יום ויום, עד שיום אחד הופיעה בין חדריו שהרזד.
יפה, חכמה, אשה בכל רמ"ח איבריה. שהרזד זו סיפרה לו סיפור,
ובכל בוקר, עם עלות השחר, הייתה קוטעת את הסיפור בקטע מותח כל
כך, שלמלך לא הייתה ברירה, אלא להניח לה לחיות, על מנת לשמוע
את ההמשך.

וכעת נניח לאנלוגיה, וניגש לענייננו. ברור היה ומובן לי
מלכתחילה, שאת החורים השחורים ניתן יהיה לעניין רק במלל. ואני,
מספרת סיפורים מקצועית. התחלתי לספר להם סיפור. וכמו שהרזד,
עצרתי בדיוק במקום הנכון, תוך סחיטת הבטחה מהם להתנהגות טובה,
עד ללילה הבא.

זהו. זה כמעט הסוף. החברה שלי יצאה עם שבב חדש, מצליח מאד, זול
מאד, תוך התנייה אחת בלבד. על הלקוח להתחבר מדי לילה למשך דקה
אל הרשת, לכתובת נתונה מראש. ובכתובת הזו מקבלים הח"שים את לחם
חוקם מדי לילה.

הם מתנהגים ממש יפה. והלקוחות מרוצים. גם מנהל הבנק שלי מאד
מרוצה. ניסו פעם להחליף אותי, היו לחברה טענות על כך שהמשכורת
שאני דורשת גבוהה מדי. אני חייכתי, והמתנתי בסבלנות עד
שיתפכחו. אתם זוכרים את השבוע האיום בשנה שעברה, שבו ארעו שלש
תאונות מטוסים? מאז לא לוקחים יותר סיכונים אצלנו. ברור להם
ונהיר, שהמספרת היחידה שמקובלת על כל הח"שים היא אני.

והכל היה יכול להיות טוב ויפה. אלא ש.. אני מרגישה שאני מתחילה
להתייבש. מעיין היצירה שלי מתפוגג.

אני לא רוצה להלחיץ אתכם, אבל.. נשארו לכם אולי קצת קופסאות
שימורים מבאג 2000? אז רק רציתי לומר, שאולי עכשיו הוא לא הזמן
המתאים ביותר לזרוק אותן.

(יולי 2000)