שיחה שיגרתית באמצע הרחוב.

"דידי! אהלן! מה המצב?"
"סליחה, אדוני, אני לא חושב ש..."
"זה אני, יוני, מכיתה ו', אתה לא זוכר?"
"אמממ אני חושב שלא..."
"יוני מן מזכיר לך משהו?"
"אהה כן, יוני! נזכרתי, זה שבכל הפסקה כיבד אותי בצ'פחה כואבת
על הגב... אז מה שלומך?"
"הכל סבבה. מה המצב אחי? דרך אגב, מצטער על הצ'פחות.."
"לא נורא, זה קרה לפני הרבה זמן, אני סולח. והכל טוב"

בשלב זה השיחה נתקעה. שניהם הסתכלו אחד על השני עם מבטים
מהנהנים, ידיים בכיסים ולא יודעים איך להמשיך בשיחה.

"אז במה אתה עוסק?" שאל יוני
"אני עובד בחברת פרסום. אתה יודע, פרסומות בטלוויזיה וכל הזבל
הזה.. רק הכסף שווה. ואתה?"
"אני... אני עדיין לא יודע, עדיין מחפש את העבודה המושלמת, אתה
יודע איך זה..."
"יוני, אתה כבר בן 35 אתה לא חושב שזה הזמן למצוא עבודה
רצינית?"
"אתה יודע, אני הומו"
"ס..ס.. סליחה?! מה פתאום אתה מוצא לנכון להגיד לי את זה
עכשיו?"
"אני מצטער, באמת שאני מצטער, גם על כל הצ'פחות בכיתה ו', פשוט
אני נמצא עכשיו במסע התנצלויות ענקי בין כל האנשים שאי פעם
פגעתי בהם, זה למה אני לא עובד, היו די הרבה אנשים שהייתי צריך
להתנצל בפניהם..."
"אבל מה קשר שאתה הומו?!"
"תראה, אני גם צריך להתוודות בפניי האנשים האלה שאני הומו כדי
לא להתכחש לעובדה שאני הומו, ו..ו... אני גם צריך להגיד לך
משהו...
אמממ כל הצ'פחות האלה שתמיד נתתי לך, היו בגלל ש.... אהבתי
אותך"
"אתה אהבת אותי??? אותי?! אני תמיד חשבתי ששנאת אותי מוות!
תמיד צחקת עליי, והצ'פחות האלה בגב ממש כאבו.... ואם כבר אנחנו
בשלבי התוודות, אני חושב שאני גם קצת הייתי מאוהב בך...."
"מה?! אתה?!? אבל חשבתי ששנאת אותי! בגלל הכל ו..."

בשלב זה הם כבר היו מרוחים אחד על השני, שבוע לאחר מכן הם כבר
התחתנו וחיו באושר ואושר עד עוד 15 שנה שאז שניהם מתו בהפרש של
יומיים מאיידס.

איזה אהבה מבוזבזת, כתוצאה מילדות קשה של צ'פחות על הגב.