ערב ירד, הגשם בהפוגה היום,
אתמול היה ערב מוזר שהרבה זמן היא לא חוותה כמותו.
היום עבר כמו כלום, היא לא עשתה שומדבר מיוחד חוץ לרבוץ בשקט.
לקראת הערב היא כבר לא יכלה לשאת את הכאב יותר,
הכל התפרץ לה על כל מי שהיה בדרכה.
"במחשבה אחורה אולי קצת הגזמתי, אבל כשזה מתפרץ אי אפשר לעצור
את זה..."
עכשיו היא שוכבת במיטה, החדר מלא בנרות,
אומרים שזה נותן אווירה..
"יש בזה משהו" היא חושבת.
ברקע עכשיו מעונן מתנגן לו עם תוספות הכרחיות.
זה מרגיע אבל היא עדיין מרגישה בבטן את הדי ההתפרצות האחרונה,
"חבל דווקא רציתי שירד היום גשם, אני רוצה  שיקרה כבר משהו
שיזעזעז אותי, אבל כלום, אני לעולם לא אצליח לצאת מבור השגרה
המגעילה שאופפת אותי" היא אומרת לעצמה, זה תמיד רק לעצמה.
שגרה מגעילה של ריבים,כעס,עצב,העמדת פנים,שקרים, צביעות.. חלקם
כלפיה, וחלקם ממנה אל הסביבה.
מחוץ לחדר היא שומעת צחוק,צחוק מזויף.
מרגיז אותה איך אנשים מצליחים להיות כ"כ שמחים בקלות.
"זה כבר נראה לי נדוש מידי לכתוב על הכאב שלי"
אבל תמיד כשהיא מתיישבת לכתוב זה הדבר היחיד שיוצא לה.
"זה מעציב שקשה לי להרחיק את המוח מהלב,
הלוואי והייתי יכולה לכתוב בלי להתחשב בלב הזה שמסבך לי את
החיים כ"כ, הוא כל הזמן גורם לי להרגיש רע, או שמה זה האנשים
מסביבי גורמים לו להרגיש רע, והוא חייב להוציא את התסכול שלו
עליי?.."
כל הזמן היא משווה את עצמה לאנשים אחרים,
באהבה,בחשיבה,ביצירה,בכתיבה.
מרגישה נחותה מהם תמיד.
לא יכול להיות לה טוב כך, היא יודעת את זה.
היא כותבת בשביל עצמה,כדי שהיא תרגיש טוב יותר..
"כמה אגואיסטי מצידי" היא חושבת תמיד אחרי שכתבה משהו.
לקראת הלילה הגשם התחדש, זה הדליק לה זיק של תקווה.
היא אף פעם לא ידעה איך לסיים..
אבל היום היא ידעה שהיא מצאה סוף...