שמה היה ג'סיקה ראביט. השנה הייתה כעשרים שנה לאחר שהתיישבה
בכס הכבוד של השרה לענייני אומנות בממשלת הארץ המרכזית.
ג'סיקה, ידעה לאחרונה יותר מדי צער.
הכל החל במותו של האמן שלה, רוג'ר, רוג'ר ראביט, גילו היה
מופלג משלה- 25 שנה.
במשך שנים רבות מדי מחייו, ישב רוג'ר בנסיון נואש לכתוב אותה.
את היצירה המדהימה שתשנה את חייו שלו ואת חיי כל אחד שישמע
אותה.
הוא רצה יצירה שתהפוך כל איש למאושר וכל אישה, למאושרת.
יצירה מהפנטת, מדהימה, חדשה, מקורית, ויותר מכל- קסומה.
יומו האחרון הקיץ בסגול ורבע לפנות בוקר, כשלפתע ההתעורר
מרטיבות מוזרה בעייניו. הוא גילה שצחק ובכה, בו זמנית. הוא מצא
אותם. את אותם תווים אחרונים שידע, כי יהפכו את יצירתו למה
שמאז ומעולם רצה שתהייה- מושלמת.
השעון דפק אדום שעה שעטו הזילה בעצלתיים את טיפת הדיו הנדרשת
האחרונה. הוא רצה לקפוץ, והוא רצה לצרוח, אך היה בחור מתחשב,
ומאחר שאשתו, ג'סיקה, ישנה עדיין... שתק.
השעון צלצל לבן ורוג'ר ידע שלא יעבור זמן רב עד שיוכל לממש את
שמחתו.
הוא קיבל פיק ברכיים, הוא קיבל כאב ראש, הוא קיבל סחרחורת,
והיא באה מולו, לדעתו, יפה מתמיד.
הוא קפץ עליה, חיבק אותה, הפיל אותה לרצפה וצרח "הצלחתי!!
הצלחתי!! 28 שנים וסיימתי!! היא מושלמת!!" עיניה של ג'סיקה
ניצתו.
היא רצה לשולחן העבודה שלו והרימה ערימת דפים שחשבה באותו רגע
הייתה כבדה יותר מהבעל שהחזיקה שניה קודם לכן.
היא רצה למחשב, שמחה כל כך, והתחילה להזין נתונים. היא לא אכלה
ולא שתתה.
כבר היה צהוב, והיא הייתה רק באמצע הדרך. הוא הילך סביבה,
וקיפץ סביבה ורץ סביבה והתיישב וקם ושוב ושוב...
היא סגרה עיניים והשפילה מבט. השעון, דפק שחור.
היצירה הייתה בחלקה יצירה של איזה גאון מלפני 471 שנה.
היא ידעה שהיא הולכת להרוג אותו. שמספיקה עכשיו מילה אחת שלה,
ויחשכו חייו. מילה שהיא חייבת לומר.
היא התחילה ב"אני מצטערת..." והוא ידע. הוא ידע שהוא לא היה
צריך לחשוב שהוא יהיה שונה מהשאר, חדשני מהשאר, מוצלח יותר,
חכם יותר או... קסום יותר. הוא לא היה. ועכשיו, כבר לא יהיה.
ג'סיקה ישבה עכשיו ותקתקה במחשב. תקתקה את אותם הדברים שהיא
מתקתקת כבר 20 שנה, ושלחה את אותם מכתבים שהיא שולחת כבר 20
שנה, מכתבים שהתחילו ב"אנו מצטערים להודיעך כי...", מכתבים
שהיא שלחה מתוקף סמכותה והיותה השרה לענייני אומנות בממשלת
הארץ המרכזית.
כל פעם שהיא שלחה מכתב כזה, היא נזכרה בו. ברוג'ר.
היה צלצול בדלת. כבר יותר מדי זמן שהיא לא קיבלה מבקרים, והחלק
שבה שתמיד רצה לבכות, ניצת לרגע.
בעוברה דרך המראה, הלכת לדלת, סדרה חצאיתה והסתכלה בעינית.
דונלד פרשטוקן.
עמד, בוטח בעצמו כתמיד, בטוח שהעולם שלו. היושב ראש של כל דבר
ודבר, בממשלת הארץ המרכזית.
סנטור דונלד פרשטוקן.
היא שקלה שלא לפתוח את הדלת, אך החליטה שהיא בודדה מספיק,
והקליק נשמע. וחיבוקים ונשיקות וכמה שנים וידא ידא ידא...
בסופו של דבר הגיעו לסלון. היא, אם לומר בכנות, לא ממש רצתה
לשמוע מה יש לו לומר, אבל כבר לא הייתה לה ברירה...
ו... הנה המבט הזה שלו, והקול הדיפלומטי...
"ג'סיקה... רציתי לבקש ממך משהו.. בתחום ההתעניינות שלך בלבד,
כמובן, יש לך זכות לסרב, אך אז... אאלץ לנקוט בפעילות מתאימה,
אם את... מבינה למה אני מתכוון.."
כמובן שהיא הבינה. היה מספיק לילד בן שלוש לפתוח את הטלוויזיה
לשניה, וגם הוא היה מבין.
"כן סנטור, אני מבינה. המשך בבקשה"
נימת הנימוסין המזוייפת גרמה לה לבחילה.
"לאחרונה... לאחרונה הגיעה אלי ידיעה נוראית! ידיעה שהייתה
ידועה לך, כמובן, מזה זמן רב, ובחרת לשתוק. אני מעריך את זה.
לא... לא קל לך בוודאי לעמוד מול עובדה שכזו.." הוא הלך
סיבובים סביב עצמו.
ג'סיקה חשה פחד, ושניה לאחר שהספיק לגעוש ולגווע, חשה הקלה,
וחופש. "ואיזו ידיעה זו, בדיוק, סנטור?"
היה נראה כאילו הוא שוקל לרגע את צורת ההתנסחות שלו.
"את יודעת בדיוק למה אני מתכוון. לא נשארו יותר צלילים. את
מבינה, ג'סיקה, הוועדה שאני, בטח אני, עומד בראשה, הוועדה
לזכויות יוצרים, נאלצת להכריע מדי יום ביומו במספר עצום של
מחלוקות על זכויות יוצרים.
כמובן שרצתי לבדור ברישומים, וגיליתי, מה שהיה ידוע לך כבר,
ששום יצירה מוזיקלית חדשה..." זה נראה כאילו עשה הכל כדי
להדגיש מילה זו "לא נכתבה כבר מעל 100 שנה! את מבינה ג'סיקה,
ישנו מספר מוגבל של צלילים בעולם. מספר שמוגבל בטווח שמיעתו של
האדם, ומוגבלות זו, בצירוף של עשרות שנים של יצירה אנושית,
הביאנו למצב בו כל בליל של צירופים נעשה כבר, כל תו הופיע כבר
בכל מקום בכל להקה, אם זו אופרה או קלאסיקה או רוק, גיטרה או
חליל, ג'סיקה, הקול האנושי מיצא את עצמו!" פניה האדימו והיא
קמה מהספה. "האם באת ללעוג לי, סנטור?! או שיש לך פתרונות?! מה
רצית שאעשה"! הרי לפחות חצי מהאוכלוסייה שלנו הם אמנים, ואם הם
פסלים, אז הם שרים גם! אדם בימינו מקדיש את כל חייו למען יצירה
אחת! עודף זמן פנוי! מה רצית שאעשה?! שאשלוף את השטיח מתחת
לרגליהם?!" מבטה נפל לרצפה והיא השתתקה מהורהרת לרגע, והוסיפה
"כמו ש... עשיתי לרוג'ר?"
הוא הביט בה.
"לא ג'סיקה, אל תתלהטי. הרי רוג'ר היה קורבן של מחלה, מחלה
שאין לה תרופה! מחלה שהיא תמצית היותינו בני תמותה! ולא, לשאלה
הקודמת שלך, לא, לא באתי ללעוג לך..." שתק.
"למעשה, באתי, כמו שאמרת, להציע פתרון"
"פתרון סנטור?! איזה פתרון? אין פתרון! אלה אם כן כמובן, אתה
הולך לשלוף את אלוהים מכיסך כשבידו שק של תוים חדשים, לא, לא
נראה לי שיש פתרון!"
הוא חייך.
"ג'סיקה, לא את אלוהים הבאתי איתי- תכירי, הארי פוטר!"
לזכרו של איזיק אסימוב. |
