זהו כמובן אינו מקורי שלי רק עובד על ידי

היה, היה פעם נער בעל אופי כעסני ורגזני.
ביום הולדתו העשירי נתן לו אביו פטיש ושקית עם מסמרים ואמר
לו:
"בכל פעם שתתרגז, גש לגדר העץ בחצר ודפוק מסמר אחד לתוך הגדר
עד שינעץ לגמרי"
ביום הראשון לאחר מכן, נעץ הנער במכות הפטיש, יותר מארבעים
מסמרים בגדר.
בשבועות לאחר מכן, כאשר למד הנער לאטו כיצד להשתלט כל רגזנותו,
הלכו ופחתו מספר המסמרים שנעץ בגדר מדי יום.
הנער גילה, להפתעתו, שיותר קל לו להשתלט על התקפי הרוגז מאשר
לעמוד ליד הגדר ולדפוק לתוכה מסמרים.
לבסוף הגיע יום בו הנער לא רגז כלל. הוא סיפר לאביו על כך.
"בני," אמר האב, "עכשיו עבור כל יום שעובר בו לא תתרגז, עליך
להוציא מסמר אחד מתוך הגדר"
הימים חלפו ובבוא סוף הקיץ יכל הנער לספר לאביו כי כל המסמרים
הוצאו ואינם.
"בוא אתי" אמר האב ואחז ביד בנו. יחד הלכו אל הגדר.
"יפה עשית" שיבח האב את בנו. "מה אתה רואה?" שאל האב.
"גדר מלאה חורים" ענה הבן.
"אתה רואה. הגדר לעולם לא תהיה כמו שהייתה לפני שנעצת בה
מסמרים. כאשר אתה אומר דברים בכעס או בזעם, הם מותירים צלקת
בזה שאמרת לו את הדברים בדיוק כמו הצלקות שהותרת בגדר. תוכל
לדקור אדם בסכין ולהוציא את הסכין מגופו. זה לא ישנה כלל כמה
פעמים תתנצל ותבקש סליחה הפצע עדיין שם וגם אם יגליד תיוותר
לאיש צלקת."
"פצע מילולי גרוע בדיוק כמו פצע אמיתי." הוסיף האב ואמר.
"אז מה קורה אם באמת אתרגז שוב?" שאל הבן.
"אהה," אמר האב, "בשביל זה יש חברים. חברים טובים הם כמו אבן
נדירה. הם גורמים לך לחייך, מעודדים אותך להצליח, הם מאזינים
לך כשרע לך, הם משבחים אותך ומטפחים את גאותך ותמיד יפתחו ליבם
לפניך ולפניהם תוכל לשפוך לבך כשרע לך"
חייך הנער ונצר בלבו את הלקח.