חיפה

השעה הייתה 2:13 כשדיוויד סטרן הקיש את מספרו האישי על מסך
הנתונים שבכניסה למרחב הנייטרלי.
הדלת השמיעה שריקה קלה המבשרת על שחרור הואקום ולאחריה נקישה.
הנערה הצעירה שדיוויד פגש לפני עשר דקות ברחוב נכנסה ראשונה
למרחב, "מוכר?" נשמע קולו של ארקדי, דיוויד החמיץ את פרצופו
ונכנס במהירות למרחב.

נקישה מתכתית, קלאק, מטבע נפל לקופסא.

המרחב של דיוויד היה חדר פשוט למדי ולא ניכר בו שום מעוף
עיצובי, גודלו היה שלושה מטרים על שלושה מטרים והוא הכיל מיטה
גדולה במרכזו, בפינה היה משטח היגיינה סטנדרטי. שתי מצלמות
קובעו בתקרה - צופות אל המיטה, על הקיר ממול למיטה היה מסך רב
שימושי ובתוכו גם כן מצלמה.
מיד לאחר שנכנסה לחדר קילפה הנערה את שמלתה השחורה ואחריה את
תחתוניה התכולים וחזייתה, שני תוספי סיליקון צנחו אל הרצפה
למורת רוחו הגלויה של דיוויד וללא כל תשומת לב מיוחדת מצד
הנערה.
היא פנתה אל עבר משטח ההיגיינה כמנוסה בעניין ונשטפה באדים,
לאחר מכן ביצעה בדיקה ווגינלית ובדיקת דם, הנתונים הוקרנו מיד
על גבי המסך, דיוויד הביט בהם בשעמום, רוב תשומת הלב רוכזה אל
המספר 56 שבצבץ בצידו השמאלי התחתון של המסך.

שם: קרן.
גיל: 23.
מקצוע: חוקאית.
סוג דם: O .
מחלות מין: אין.
מועד ביוץ הבא: 26 יום.                                      
                               56 צופים.

מזה זמן רב שאיש אינו מתייחס לנתונים בדבר שם, גיל או מקצוע,
הקלות בה ניתן לזייפם והתדירות בה הם מזויפים היא כ"כ גבוה
שאין שום טעם להתייחס אליהם ברצינות.
דיוויד שולח את הנערה בחזרה למשטח ההיגיינה, היקף חזה 95, גובה
169, משקל 62 קילו, מספר הצופים עולה ל108.
הנערה מתקרבת אל דיוויד בבטחה, ממצלמה מס' 2 שבתקרה אפשר לקלוט
בצורה יפה את אחוריה, דיוויד משועמם ממשיך לשבת על קצה המיטה.
הנערה מתכופפת כדי ללחוש דבר מה לאוזנו, שדיה המלאים מחככים את
כתפו בעוד שהיא מתחילה לנשוך בשובבות את תנוך אזנו.
מעבר למצלמה שבמסך הנתונים.
הרווח שבין שדי הנערה מחליק לאורך כתפו של דיוויד בעוד היא
פותחת בידה את כפתורי חולצתו הכחולה, המספר 460 מופיע על המסך,
דיוויד מסתובב ואוחז לנערה, נאמר "קרן", באגן.

לאחר כשעה של סקס מגוון ולכשדיוויד גמר בפעם השנייה באותו הערב
הם הולכים להישטף באדים ולישון.
ברגע השיא של הערב הבהב על מסך הנתונים המספר 1207, הישג נאה
ללא ספק לשניהם. קרן ניתקה את הקשר למצלמות והלכה לישון.
בעבר נהג דיוויד להירדם מחובק עם הנערות אותן היה מביא הביתה
אך כיום נוהג זה השתנה והוא מנסה להמנע מכל מגע שלא קשור
לעסקיהם כך שגם הלילה הוא ובת זוגתו נרדמו עירומים גב אל גב.

תשע בבוקר.
קלאק! נקישה מתכתית.
דיוויד וקרן ניעורים בבהלה, מסתבר שזוהי הדרך הטובה ביותר
להעיר בן אדם בימינו.
מאחורי מסך הנתונים מונחות שתי כוסות מים, דיוויד זורק אל תוך
כוסו קפסולה כתומה המתמוססת מיד במים, הוא מריק את הכוס בלגימה
אחת.
קרן בוחרת בקפסולה סגול, כנראה שעבר עליה לילה קשה משחשב, היא
מריקה את הכוס בלגימה אחת גם כן ותוחבת לידו את הכרטיס שלה.
שש מאות קלאקס עוברים לכרטיסה של קרן, שש מאות ושישה לדיוויד,
ארקדי הבן זונה התחבר וכרגיל לא שילם.
מתלבשים ופונים אל עבר הדלת, שריקה קלה ואחריה נקישה, הדלת שוב
פתוחה.
קרן רצה לאורך המסדרון ונעלמת מאחורי הסיבוב, דיוויד בודק
שהדלת סגורה היטב,

קלק! מטבע נופל לקופסא.

דיוויד ממהר לרוץ במסדרון.

ראשיתו של "העידן האוטופי" (כפי שכינו אותו מייסדיו) או "העידן
החוקי", "קלק" ו"ספיד" כפי שכינה אותו רוב האנושות במידה רבה
של אירוניה היה בשנת 2003 לספירת הנוצרים (זאת ע"פ
ההיסטוריונים) אם כי רבים יטענו ששורשיו היו קיימים בעולם הרבה
לפני כן.
מאמצע המאה העשרים (ולאחר התפרקות הגושים הקומוניסטים אף יותר)
נאלץ האדם לשלם עבור כל דבר.
האדם התרגל לשלם בעבור המזון הנכנס לפיו, האינפורמציה בה היה
מעוניין, המדינה בה התגורר, המקומות אליהם היה מעוניין להכנס
(מוזיאונים, פרקי שעשועים, אולמי קולנוע ותיאטרון, אצטדיונים
וירידים), האדם התרגל לשלם בעוברו בכבישי אגרה או במעברי
גבול.
במהרה התברר שאחזקתם של מתקני ציבור מסוימים הנה עסק יקר
ומסובך מדי בכדי שמדינה תדאג להם ולכן עד מהרה נמכרו מספר
פרוייקטים ציבוריים לרשותם של עסקנים פרטיים.
ב25 בנובמבר 2003 אירע המאורע שע"פ דעתם של מרבית החוקרים
הכניס את האנושות לעידן האוטופי - איש העסקים "טא יולין" רשם
על שמו את הרחוב מס' 43 בטוקיו במשרד המקרקעין ונהפך לבעלים
הרשמי של הרחוב שמנה באותה עת שבעת אלפים תושבים.
טא שיפץ את הבניינים הישנים, ייפה את הפארק הגדול שבמרכז
הרחוב, הקטין את גודל הדירות ואת האבזור שלהן לכדי מינימום
(ע"י כך הוריד את מחירי הדירות) ודאג לכך שכל הפריטים החיוניים
כגון מזון, מרחב ודואר יהיו פזורים ברחבי הרחוב בצורה של תחנות
ממכר במחיר השווה לכל נפש.
כך קרה שיוקר המחייה ממנו סבלו מרבית תושבי טוקיו היה בדיחה
בעיני דיירי רחוב 43, אמנם, הם נאלצו לרכוש את מזונותיהם ולא
לבשל בעצמם, מצד שני - מרבית תושבי טוקיו נהגו כך ולא רק אלו
שלא היה בבתיהם מטבח ומקרר.
תמורת מחיר סמלי הם היו רשאים להכנס לפארק היפה ביותר בכל אסיה
ולהנות משעות ארוכות של שקט ושלווה.
לאור ההצלחה הוחלט על גביית סכום כסף סמלי מאנשים שאינם תושבי
הרחוב בעבור הזכות להתפעל מיופיו, כרטיסים נפרדים היו נמכרים
בכניסה לפארק.
בספטמבר 2004 האדון "טא יולין" הוציא את ספרו "קפיטליזם
פאודל-סיטי".
מקץ שנה הוכתר אדון "טא" ע"י הטיים כאיש השנה.
מקץ שנתיים הוענקו לו תארי דוקטור של כבוד ע"י חמש עשרה
אוניברסיטאות ברחבי העולם.

בינתיים מסתובב ידידנו אי שם ברחובותיה המצוחצחים של חיפה,
עשרות שנים אחרי מותו של מר טא ואלפי קילומטרים מאותו רחוב
43.
רק הבוקר הוא הריק לגרונו מים שלתוכם נזרקה קפסולה כתומה
שנועדה להחזיקו על הרגליים בין 20 ל32 שעות ער ומתפקד, הוא
עושה את דרכו אל עבר הנמל, מטען חדש של קלוריות הגיע הבוקר.

כולם נוסעים ברכבת - אוטובוסים זה לעשירים.

דיוויד נדחק בקושי אל תוך התא, כבר שנים שאין צורך לקנות כרטיס
לרכבת, חוקאי חכם (שבטח רכש לא מזמן עיר או מדינה קטנה) הגה את
הרעיון לכך שדקה על הרציף תעלה פחות מדקה ברכבת - הקורא הממוצע
בוודאי ירים גבה בשלב זה; כן, גיבורנו דיוויד משלם בכל מקום.

קלק, נקישה מתכתית.

דיוויד יוצא מן הרכבת, מאה ושמונים קלאקס ברכבת, עוד עשרים
במורד הרחוב (ריצה) עד לנקודת הכניסה לנמל.
קוד אישי, תג זיהוי (תמיד המערכת מזהה אותך לאט מידי - בטח
עבודה של חוקאי), קלאק, נכנסים לשטח עבודה חצי נייטרלי - זר
משלם, עובד מרוויח.

בתחילה החוקאים היו עורכי דין רגילים לגמרי שעבדו למען אנשים
או תאגידים עשירים במטרה למצוא פרצות בחוק - ומכאן שמם:
"חוקאים".
דוגמא לפרצה קלאסית בחוק היא "הטריפ של שיקאגו".
סמים: אסור למכור אותם, לצרוך אותם, להחזיק בהם, לסחור בהם.
מותר לקנות.
כך קרה שבעזרת עורך דין חכם הצליחה משטרת שיקאגו לקנות את כל
הסמים שהפיצו ראשי המאפיה המקומית, לדאוג שהסמים לא יהיו בתוך
כספות המשטרה (כספות בבנק), לעצור את המאפיונרים באשמת סחר
בסמים ולאחר מכן "להעביר" (עורכי הדין עמלו על המצאת המונח) את
הסמים בחזרה לרחוב בתמורה ל"תרומות" למשטרת שיקאגו.
כך יצא שהעיר נוקתה מהמאפיה בתוך זמן קצר, המשטרה חיסלה את
גרעונה התקציבי ושיקאגו הרוויחה.
כיום ישנם סוגים אחרים במעט של חוקאים, חלקם הם פשוט בעלים של
בניינים או רחובות - אחראיים על נקיונם, חשבונותיהם של דייריהם
ואו העפת דיירים שלא שילמו.
עוד סוג של חוקאים הם אלו אשר ימציאו דרכים להאריך את שעות
הערנות של התושבים ולהגביר את יכולת היצור שלהם ואת יעילותם
ע"י גלולות ערנות, משקאות אנרגיה, צריכת מזון שמתעכל מהר, מזון
הכרחי, אווירה ממקדת וסדר.
וכמו כן כפי שבוודאי ידוע לקורא המשכיל, גם בזבוז זמן ותוהו הם
גם אחת הדרכים להרוויח כסף - על כך אחראים החוקאים שידאגו
שלעולם דיוויד ידידנו לא יכנס למרחב הנייטרלי לפני שעוד קלאק
ימהר לעשות את דרכו אל עבר משכנו של ארקדי.
הם ידאגו שרחובות חיפה לעולם יהיו בעלייה כך שידידנו יאלץ
להפסיד עשרים קלאקס בדרכו לעבודה וגם בדרכו חזרה (גם אם ישתדל
לרוץ כל הדרך!).
ואכן, הוא רץ כל הדרך בחזרה.

גם הלילה הצטרפה אל דיוויד "קרן החוקאית", היה זה די נדיר
שדיוויד יבחר באותה הבחורה פעמיים אם כי לאור אחוזי הצפייה
בליל אמש הדבר נראה לו כהזדמנות עסקית מצוינת.
לכשעלו נתוניה של קרן על גבי המסך דיוויד הפנה את מבטו לעברה
ולראשונה מזה זמן רב דיבר.
"לא פגשתי הרבה חוקאיות שמזדיינות עם בחורים בשביל שכל העולם
יוכל לראות על מסכיו בבית", אמר והביט לראשונה בפניה, שיער
שחור ארוך, עור שזוף, עיניים ירוקות ושפתיים אדומות.

מידע רשמי.             עריית חיפה.                          
  2 קלאקס.
אוכלוסיית חיפה - 150 אלף נפש.
שפה רשמית - עברית, ערבית.
אחוז אבטלה - 0.0001
אוכלוסיית העולם - 2 מיליארד נפש.
אחוז אבטלה - 0.0003

קלאק! תשע בבוקר.
לעולם לא תתרגל לקול הזה במרחב הנייטרלי.
דיוויד וקרן מתעוררים בבבהלה, הלילה היה סיבוב שלישי והם
התעוררו מחובקים זה בזרועותיה של זו.
אלפיים ושבעה עשר צופים אינם דבר של מה בכך, דיוויד מהרהר בינו
לבין עצמו האם יש קשר בין מצב כיסו לבין העובדה שהוא כלל אינו
סולד מן הבחורה הקוראת לעצמה "קרן".
הפעם גם דיוויד וגם קרן ממיסים בכוסותיהם קפסולות סגולות, יש
להמנע בפעם הבאה מסיבוב שלישי, שתיקה.
קרן תוחבת את כרטיסה לידו של דיוויד, החשבון מאוזן, ארקדי
כרגיל לא שילם, קללה עסיסית (האם היה זה חיוך בזווית פיה של
קרן?) ולדלת.

דלת נפתחת, קרן שוב רצה במסדרון (האם ככה נוצרת משפחה בימנו?),
הדלת נסגרת.
קלאק! יום חדש.

פעם, לפני עשרים או שלושים שנה המוני אנשים היו מציפים את
הרחובות, המשבר היה בשיאו והכל היה למכירה.
אנשים היו מוכרים ספרי תורה ברחוב בפרוטות, סנטימטרים נייטרלים
בראש הכרמל, את ילדיהם, את גופם, לא פעם נראה בחור הכורת לילד
(ברחוב!) כבד ומשלם להוריו עשרה קלאקס.
כמובן שבאותה העת בתי החולים היו חסרי ערך, הדבר היחיד שהם
סיפקו היה זריקות רעל ("שבעה קלאקס"), אם רצית חדר ניתוח יצחקו
לפניך (לא! לא יצחקו! אין לכך זמן) אם יהיה בכיסך פרוטה אולי
יתנו לך לנתח לבד ("שני קלאק לדקה").
שירות הפינוי דווקא היה יעיל, הגופות נערמו על משאיות והועברו
לצפון, לא היה מדובר ברשעות - רק חשיבה עסקית.
"דשן" הם היו קוראים לזה.

הרחובות היום ריקים מבדרך כלל, העיר רחוצה ויפה, "לא פלא",
חושב לעצמו דיוויד "כבר איננו מתעכבים בשביל להשאיר חותם",
אתמול היה גראפיטי בצד הכביש "החיים בעלייה" - היום כבר אין,
דיוויד נזכר בחיוך.
עוד יום עבודה, משלוח פחמימות הגיע מהולנד, הולך להשתין, שני
אנשים צופים בו והוא מוסיף שני קלאקס לכרטיס, למציצנות כבר
התרגל, כבר אינו מסתובב מבוייש ברחוב פן מישהו יזהה אותו.
זה לא אישי.
31 שעות עבודה (2500 קלאקס), חוזר הביתה, קרן לא בסביבה.

מנקודת מבטו של צופה היושב על ספסל בגן הבהיים ("500 קלאקס דמי
כניסה, מונה לאחר חצי שעה, הכל למכירה") העיר הזאת, חיפה,
נראית די יפה.
הכיפה המוזהבת שהיתה פה תמיד עדיין כאן, קורצת בשובבות אל
השמש.
הבתים היפים בחלק הישן גם כן נעימים לעין (אומרים שבעלי העיר
גרים שם).
המפרץ, מזה שנים של עבודה בנמל ומעולם לא זכה לראות את הים,
שטיח זהב פרוש לכבודה של חיפה עד האופק!
אומרים שמחוץ לערים הטבע חזר לתחייה, אומרים שהאוויר אותו אנו
נושמים הוא טהור פי מאה מזה שנשמו פה לפני עשרים שנה.
הצורך הזה של האנושות להוסיף אל מעבר להכול, אולי הוא מגרעתה.
אלכסנדר עמד על גג העולם ובכה, "לא נותרו עוד עולמות לכבוש".
מי יתן ואלו יהיו בעיותי.
האנושות מיצתה את העולם וסחטה אותו, העקשנות הזאת, ובסופו של
דבר גילתה את עצמה.
אנחנו היצורים שנותנים פה את הכי הרבה, שמזיעים בשביל הכי פחות
תמורה, אולי זה טוב שהאנושות במקום לשחוק אחרים תשחק רק את
עצמה?

חשב דיוויד סטרן בשעה שצפה בשקיעתו אי שם בראש הכרמל.

קלאק!