[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







ניר זילכה
/
בוגרשוב

העור ממנו עשויים המגפיים של קורין הוא בצבע שחור, מתקופה של
ההיסטוריה, אולי, והריח הקרוב שלו מזכיר לי דם, כמו שהחיות
ביער מריחות או הנשרים למעלה מריחים, כשהם מריחים באף שלהם את
הפגרים והנבלות, למטה.
ויש לה עקבים מאוד גבוהים, של המגפיים, מפלסטיק קשיח, שעושים
אותה גבוהה גבוהה, וזה מזכיר לי את מה שהיא תמיד אומרת על
השמיים בפאריס, שהם גבוהים יותר, ומגעילים פחות.
קורין חזרה ואני שמח. כמו שמזמן לא הייתי.                    
           
כשהיא לא כועסת, אחרי שביקשתי יפה, היא מרשה לי, ואני מרים את
הראש לאט, מותח קצת את הצוואר, ורואה.
הרגליים שלה ארוכות ארוכות, ובהמשך אפשר לראות את הבטן, חלקה,
באמצע- הטבור, אחר כך יש לה את שדי הקריסטל הזקורים באימה
ומסתירים לי קצת את הפנים, ואז, אם אני ממש מתאמץ, אני יכול
לראות אותה מסתרקת מול הראי.
לאט, לאט, היא מעבירה את המברשת בשערותיה החלקות, הארוכות.
אסור לי להסתכל הרבה. כי אז היא עלולה לכעוס. וכשקורין כועסת,
אני יכול להרגיש את השוט הכואב עובר על הבשר החשוף שלי, פעם
אחר פעם, עד שאני מבקש סליחה.
זהו. כאן אני גר. מימין- מגף. משמאל- מגף. למדתי לא להביט
למעלה ולשאול שאלות, אני מסתפק בנוף הקטן והמקומי שלי, ואני
שמח. כמו שלא הייתי מעולם.
אני מנשק את הנוכחות הקורינית ואומר תודה, מנשק ומודה, מלקק
ומודה, קם בבוקר בין קירות עור המגפיים השחורים ויודע שיש
אלוהים.
לפעמים, כשהיא עצובה, היא אומרת לי לדקלם את השיר הזה,
בצרפתית, שאני לא מבין בו אף מילה, של טרייסי צ'פמן, ואני
ממלמל את המילים בחרדת קודש, כאילו אני מבין מה, ויודע שקורין
מתרגשת וחושבת על פאריס, אולי, ועל השמיים הגבוהים גבוהים שלה:


Je me souviens, on roulait, on roulait dans ta voiture
Si vite que j`avais l`impression d`etre ivre
Devant nous scintillaient les lumieres de la ville
Et c`etait bon de sentir ton bras autour de mes epaules
Et j`avais l`impression d`avoir trouve ma voie
Et j`avais l`impression de pouvoir un jour
devenir quelqu`un, devenir quelqu`un, devenir quelqu`un.


כשאני אומר את המשפט האחרון תמיד נדמה לי שקורין בוכה, כי תמיד
אחרי צמד המילים ההוא, שחוזר שלוש פעמים, אני מרגיש איך השערות
שלי נרטבות ומשם נרטבים לי הפנים, ומהפנים שלי, הנרגשות, זה
ממשיך לזרום אל הרצפה, להתפלש, להירטב, להתרפס, להתרפס כמו
עבד, כמו עבד מטומטם.
כשהיא נסעה מכאן עברתי לגור בבוגרשוב. כל לילה הייתי לוקח סכין
גילוח, עושה חתך קטן בכל וריד בפרקי הידיים, ויוצא לרחוב.
הייתי הולך את בוגרשוב הלוך וחזור כמו מטורף, משאיר אחרי שבלים
קטנים ופתטיים של דם עלוב ורקוב תסתכלו עלי, התאבדתי.
הייתי מדמיין את בוגרשוב כמו קפה בכיכר Dam . שניגשת אלי נערה
אמסטרדמית. או נערה בוגרשובית. או נערה גילמנית. או נערה
מרמורקית. פתאום רציתי לדעת איך קוראים לכל הנערות שעברו מולי.
"אפשר לשאול איך קוראים לך?", זה מה שישב לי בראש.
"אפשר להזמין אותך לקפה, אולי?"
התחלתי לראות את קירות הבתים בבוגרשוב מחוררים כולם מהכדורים
שיריתי.
רציתי לצעוק שיקראו למשטרה כי משהו אחד יורה פה על משהו אחר.
הצד האחר קרא לי.
וכשהצד האחר קורא לך, אין דבר כזה לא לענות. לא תענה- הוא ימצא
אותך. בכל מקום הוא ימצא אותך. תקום בלילה מזיע וצורח. תלך
ברחוב- והטלפון הציבורי יצלצל לידך.
תאטום 14 חורים בגולגולת, שרידים מהיכרויות קודמות, ופתאום,
באמצע היום, מול החום והשמש והשקט הבלתי נסבל הזה, הוא יפרוץ
לך מהחור החמישה עשר.
Believe me , זה קרב אבוד.
אז הרמתי את השפופרת. (או: הרמתי את הכפפה).
"הלו?"
"הלו?"
"הלו?"
"הלו?"
שם הכרתי את נויה. היינו נפגשים מפגשי אסלה. הייתי מחרבן
ומזיין אותה באותו זמן.
היא הייתה יושבת עלי, מרצה לי על הרצון לדעת תולדות המיניות
כרך ראשון למישל פוקו, ואני הייתי גומר בתוכה ואוכל במבה.
ניסיתי לנסות לדמיין אותה שרה וגונחת: devenir quelqu`un,
devenir quelqu`un
אני לא יודע מה אומרת נויה, או מה אומרות המילים, כשנויה
מתכוונת אותן, דרך השפתיים שלה. נויה ברורה לי כשם שברורים
ומובנים לי אני, אתם, אנחנו, הם.
אני מנסה בכל כוחי להשהות את הפחד, לא לתת לו להימלט.
אני פוחד להפסיק לפחד, נויה.
נויה ואני מתנשקים וטועמים זה לזו את דם השפתיים, כאילו שייכים
למשהו, אחד לשני, אולי, כאילו רוצים, אולי, כאילו פתאום. אולי
נצא לאן שהוא, נויה. תעשי למעני משהו, נויה. כל משהו.
נויה יוצאת אל החדר שלה וחוזרת עם ספר קטן ביד. היא קוראת לי
אל הסלון. היא קורעת את הספר לגזרים, את הדפים לחתיכות זעירות,
דורכת עליהם, יורקת עליהם, על דפי הספר, מדליקה סיגריה ומעלה
אותם באש, את דפי הספר, הספר שלי.
נרטיבים נשרפים, נויה. זה מה שאת. זה מה שאני. נרטיבים נשרפים
אצלי במוח, אצלך בסלון, גחלים רשפי אש בוערים תחת מגפיה
הגבוהים, השחורים, של קורין.
ניסיתי לדמיין את עצמי קם, יום אחד, מנגב את הפנים, מביט סביב
אל המרחב הצר שהשאירו לי המגפיים, מגפיה של, מרים את הראש קרוב
קרוב אל בין הרגליים שלה, הרגליים של, ועולה משם אל הבטן, כן,
הבטן של, ומשם אל השדיים ואל הצוואר ומישיר מבט אל העיניים.
כן, את. זה מה שאני אומר לך עכשיו, זה את.
ניסיתי לדמיין את עצמי קם, מקפל אותה לאט לאט ובזהירות, מנשק
אותה, מכניס אותה לתוך המזוודה ונוסע, עובר, חולף. מחליף דירה,
מחליף שמיים.
כמה בכיתי בגלל הזונה הזאת.
עכשיו לא אבכה עוד.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
"אולי כל החיים
שלי הם בעצם
גניבה ספרותית
אחת גדולה??"
שמואל
איציקוביץ' מחפש
את משמעות
החיים.


תרומה לבמה




בבמה מאז 20/12/01 16:58
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
ניר זילכה

© 1998-2022 זכויות שמורות לבמה חדשה