הדרך היחידה שיכלתי לנשום הייתה עם העננים. לא רציתי לאבד
הכרה, רציתי להיות ערה שהכל יקרה.
ריח של אבק שרפה, חריף ומשכר.
זה קרוב, אני יכולה להרגיש את גלי ההדף מתנגשים בגופי.
ישנו רטט באוויר, כוסות נשברות, חלומות מתנפצים.
לבסוף אני מרימה את הראש, אני פוקחת את עיני. מולי עומד הפחד
שלי.
הוא מסתכל אלי בעיניים נוגות, קצה של דמעה בפינת העין. אני
טובעת בכחול.
"גם אני רוצה להיות חופשי. תני לי למות"
אני לא יכולה לעזוב את ידו.
אבנים קטנות נופלות לתוך התהום כשאני מזיזה את כפות רגלי. הפחד
מסתכל למטה ונושם עמוק.
בעודי מחבקת אותו בחוזקה אני עוצמת את עיני וקופצת.
הרצפה לא מתקרבת, והפחד נשמט מידי. אנחת רווחה.
אני פורסת ידי לצדדים וצועקת לשמים.
הקול שלי נישא למרחק העצום שביני לבין השאר ואני בוכה שוב.
השמיים נפערים ומתוך הכחול המשתרע יוצאת עננה שחורה. הבזק אור
קורע אותה, הלב שלי נקרע איתה.
גשר של טיפות נוצר תחת רגלי, ואני חוצה לצד השני, אני הולכת עם
ראש מורם, אני הולכת עם תיק הרגשות שלי מזדנב אחרי.
הגעתי.
אני מסתכלת מאחורי גבי, ואיני רואה דבר.
חומה של אור מקיפה אותי, ואני מסרבת להאמין.
הפעם זה לא יהיה אותו דבר.
אני מסכלת רגלי, מתיישבת, ובונה ארמונות מחול. השמש מלטפת את
גבי החשוף בידיים מנחמות. אני מתנכרת לה.
הגשם לא יבוא בשבילי יותר.