ואז זה חזר אליי...
כאילו זה קרה הרגע...
והרגש הלא נעים חזר והציף אותי
ולא היה דבר שיכולתי לעשות כדי להחזיר את הזמן אחורה
כדי לא לעשות את מה שעשיתי...
את מה שכל-כך הצטערתי עליו...

וכל הצער בעולם לא יעזור
זה חרוט בזכרוני כשריטה עמוקה וכואבת
שכל נגיעה בה מכאיבה עוד יותר
ומזכירה את את הרגע ההוא,
הרגע שכל-כך רציתי לשכוח,
והצלחתי אפילו לפעמים
עד שחזרתי על הטעות ההיא...

הייתי צריכה להקשיב לקול הקטן בראשי
שאמר לי שלמרות שהכל נראה ונשמע הגיוני,
אני בלב שלי יודעת שזה לא הדבר הנכון לעשות...
אבל ההגיון ניצח...רק חבל שהוא טעה... חבל מאוד...
כי ההיגיון נשאר הגיון ואני נשארתי עם פגיעה עמוקה...
פגיעה שאפילו הזמן לא יכול לרפא,
פגיעה שהרסה את האמון שלי באנשים ואת אחד הקשרים הכי חשובים
שהיו לי...
ואולי, במבט לאחור, לא היה שם כלום בעצם,
אלא רק מה שכל-כך רציתי לראות, רק אחיזת עיניים...