הכל התחיל כשהבן שלי, נעם, חזר מבית-הספר עם סימן כחול ליד
העין השמאלית שלו.
"מה קרה" ?   שאלתי אותו מודאג.
"חטפתי מכות מילד אחד", הוא סיפר בדמעות.
"ממי" ?  שאלתי.
"מאיזה ילד בכיתה ג' ", הוא אמר לי.
זו סיטואציה ממש מרגיזה. מרגיזה אמרתי ?  מרתיחה  !!!    הבן
שלך, רק בכיתה א', בתחילת דרכו לתואר, חוטף מכות מילד גדול
ממנו בשנתיים.
"למה הוא הרביץ לך" ?  המשכתי לחקור.
"כי משכתי לאחות שלו בצמות. היא בכיתה שלי ..." ,  המשיך ליבב
בין המילים.
"למה משכת לה בצמות" ?   שאלתי בטון חצי מתעניין, חצי מוכיח
אותו.
"כי ... אני אוהב אותה ו... רציתי שהיא תשים לב אלי ..." , הוא
ענה בהיסוס קל.
אוקיי. מה יש לנו כאן. הבן שלי חטף מכות רצח מאח של בת כיתתו,
שבסה"כ התחרמן עליה קצת. אז בשביל זה מגיע לו פיצוץ לפרצוף ?
"מחר אני אבוא אתך לביה"ס ותראה לי מי זה, טוב" ?  הבטחתי לו.
"טוב".  הוא הפסיק לבכות תוך שנייה וחצי, והתפנה לטלטאביז.

למחרת הלכתי אתו לביה"ס, והוא הצביע על אחד הילדים שהשתולל
בחצר ביה"ס לפני הצלצול הראשון שקורא להכנס לכיתות.
"הנה !  הוא הרביץ לי",  הצביע נעם על החרא הקטן.
ניגשתי לילד המופרע והתנפלתי עליו בצעקות: "אוי ואבוי אם אני
עוד פעם שומע שהרבצת לנעם, אתה שומע ?  אני לא יודע מה אני
אעשה לך ..."
הוא התחיל לבכות, כי נבהל ממני קצת, ואני חזרתי לנעם ואמרתי לו
שבפעם הבאה שקורה דבר כזה, שלא יפחד ויספר למורה שלו.

בערב צלצל הפעמון בדלת הכניסה שלנו. ניגשתי לפתוח את הדלת.
בכניסה עמדו הילד המופרע, שנראה פתאום ילד ממש מקסים לעומת
האבא שלו שעמד לידו. הבנאדם היה פשוט בריון, רוצח שכיר אם אתם
שואלים אותי. הוא עטה על צווארו שתי שרשראות זהב שהעמידו אותי
בפני העובדה שהתעסקתי עם המשפחה הלא נכונה.
הוא לא חכה הרבה. הסנוקרת באה לי ישר לאף ושברה לי אותו.
הוא פנה אלי בצ'כצ'כית מדוברת: "ואם תעיז להגיש תלונה במשטרה,
זה הסוף שלך".
השניים יצאו כלעומת שבאו, ואני המשכתי לדמם על הרצפה מספר
שניות, עדיין בהלם ממה שעבר עלי.
לאט לאט התאוששתי וביקשתי מעינת, בתי הבכורה, שתשמור על נעם
בזמן שאני נוסע לביה"ח לקבל טיפול. היא התעקשה שאחרי הטיפול
אגש לתחנת המשטרה כדי להתלונן על התקיפה. אמרתי לה שאני
אתלונן, למרות שידעתי בלבי שאין סיכוי שבעולם שאעשה זאת.

למחרת, חזר נעם מביה"ס וסיפר לי שהילדה שהוא אוהב מספרת לכולם
איך אבא שלה ניצח את אבא שלו במכות. כאב לי עליו. לא כמו שכאב
לי אחרי האגרוף שקיבלתי לאף, אבל הרגשתי ממש רע בגלל זה. זה
משפיע על ילד, כאלו דברים.
החלטתי שאני חייב בכל זאת לעשות משהו, בשביל הילד אם לא למעני.
רציתי שהוא יידע שאבא שלו לא כזה פארש.
אל תשאלו מה עשיתי ...
הלכתי ועשיתי עבודת מחקר על כל התלמידים בכיתה של נעם ועל
אבותיהם.
הופה !  משפחת בלכרוביץ' בלטה לי מבין כל המשפחות האחרות.
המשכתי בעבודת התחקיר:  האבא איש מחשבים, נמוך, רזה, משקפיים,
חנון, דורש כאפה - מתאים בול.
נכון, לא נעים, אבל צריך להחזיר לעצמי את הכבוד העצמי שנרמס.

כעבור חודשיים וחצי, הורידו לי את הגבס מהאף לאחר שהשבר התאחה,
וביקשתי מהבן שלי שימצא איזו דרך לריב עם אותו ילד שאבא שלו
חנון יותר מוודי אלן. כן, שידלתי את הבן שלי להתחיל עם
בלכרוביץ' ג'וניור שהיה פשוט ילד קטן, תמים ומסכן.
יומיים אחר-כך בא האבא שלו לביה"ס ואיים על נעם, בדיוק כמו
שאני עשיתי למופרע ההוא.  אוקיי. לפי התכנון שלי, עכשיו תורי
לפעול.
הגיע הערב, לקחתי את נעם אתי ונסענו למשפחת בלכרוביץ', כדי
להפליק קצת לאב המשפחה ולנפח את האגו שלי. מן סגירת חשבון כזו,
או יותר נכון סגירת מעגל.
צלצלתי בדלת.
את הדלת פתחה לי האמא של הילד. היא נראתה הרבה יותר מפחידה
מהערס שחטפתי ממנו אגרוף. היא הייתה מן שילוב של מרוקאית עם
טריפוליטאית עם סדאם חוסיין ...
ישר ידעתי שעשיתי טעות ויצא לי מהפה מן משפט כזה: "שלום, גברת
בלכרוביץ', נכון ?  אני אבא של נעם. באנו להתנצל על מה שקרה.
נעם הוא ילד טוב, הוא לא הולך מכות בדרך כלל ..."
האמא חייכה, וקראה לבן שלה. הם עשו "שולם" (המרוקאית קראה לזה
"סולחה", עם דגש על ה-ח'), וכמה דקות מאוחר יותר יצאתי עם זנב
מקופל בין הרגליים, מתבייש בעצמי.
כל הדרך חזרה נעם שתק במבוכה. הרגשתי שאכזבתי אותו. הייתי חייב
לפצות אותו.
אז לפני שנכנסנו הבייתה, עצרנו 10 מטר מפחי הזבל הגדולים
שברחוב שלנו, וזרקנו אבנים על חתולים ...