לעזאזל אתך. אחרי כל-כך הרבה זמן, אחרי כל-כך הרבה פעמים בהן
הבטחתי לעצמי שגירשתי אותך ממחוזות לבי, משאירה שם רק צל חיוור
של נוכחותך, משהו שההגיון לא יתקשה לגבור עליו, אחרי כל זאת -
שיחה אחת פשוטה אתך, ואני שוב נופלת לרגלך בהיסח דעת. ואת
אפילו לא מבחינה בכך.

מה מגוחכת אני. אסרת עלי להתקשר אליך, כי היית ''בתקופה
אנטי-חברתית''. אוניברסיטה, מבחנים, תחושה אישית. ואני,
באבירות לא נדרשת, הייתי יותר משמחה להיענות. מעולם לא ביקשתי,
לא שאלתי, לא ניסיתי לערער על-כך. צייתי. בשבילך - הכל. או
כמעט הכל.

את אומרת שקשה לך לכתוב. גם לכך התרגלתי. את כמעט ולא עונה
לאי-מיילים שלי. אנחנו בכלל בעצם לא בקשר. את לא נותנת לי
להביט בך מעבר לקיר שהקמת סביבך. ואני, אני נתתי לך לצעוד ישר
לתוכי. הייתי מוכנה לגלות בפניך את כל סודותיי, להניח לרגלייך
את כל אוצרות חיי. אבל חייכת באדישות ולא רצית בהם.

כמה מגוחך זה לרצות ממך משהו. את כמו אלה לא מושגת, לא בגלל
שאת חכמה יותר ממני ולא בגלל שאני מעריצה אותך, אלא בגלל שאני
יודעת כי מעולם לא אהיה חשובה לך. אני אניח לרגלייך את גאוותי,
בחיוך, בשמחה, ואת אפילו לא תזכי אותי במבט. וזאת בעוד שהייתי
משספת את גרונותיהם של אנשים אחרים בשיני שלי לו היו מעיזים
לבקש זאת ממני.

מה יש בך, שאחז בי בטרוף כזה? מה יש בך, שגורם לי לחשוב עליך
ברגעי הייאוש הגדולים ביותר שלי? את, עם שערך הכהה ועינייך
בצבע השקד, עם הדעות הנחושות שלך, שלא מתרככות בשביל אנשים
פשוטים כמוני? אלת האולימפוס, חיוך אחד שלך, טיפה של תשומת לב,
ואני שוכחת את כל ההחלטות, את כל המרירות.

הרי לא מזמן הייתי בטוחה כי תהיי בשבילי לא יותר ממכרה, לא
יותר ממישהי שאשמח לפגוש בה או לדבר אתה בחלוף הזמן, אך לא
מישהי שאחשוב עליה ואתמלא כיסופים כלפיה. השלמתי עם כך. ''זה
לא הים אשר בינינו, זה לא המרחק אשר בינינו, זה אנו שנינו אשר
בינינו''. והנה שיחת טלפון אחת שבאה ממך במפתיע. ואני מוכנה
לתלוש את לבי ולהגיש לך אותו על מגש של כסף. למרות שאני יודעת
שתיקחי את המגש ואת לבי תשליכי הצידה.

כמה הייתי רוצה שתראי בי חברה, מישהי לגלות לה את מחשבותיה.
אבל היכולה בת תמותה פשוטה לבקש זאת? מה שוות לך דעותיי,
רגשותיי, דרך מחשבותיי, מה שוות הן לאלה המבקשת לה רק חברת
אלים אחרים?

ואני רוצה לשנוא אותך, ולכעוס, ולנפץ את כל המקדשים שהקמתי
לכבודך בלבי. אבל אני לא מסוגלת. על כל מקדש שאני מצליחה
להחריב, קם מקדש חדש, מלא תקווה ואור, כי רגע קט אחד בו את
פתאום מניחה לעינייך לראות אותי, ממלא אותי עד גדותיי. אלה
אדישה ורבת הוד. כמה מיוחדת את מסוגלת לגרום לי להרגיש, כמה
טוב, במשפט קצר אחד. הלא בגלל זה אסלח לך על הכל.

קחי אותי והשליכי אותי מהצוק, לעיני הכפריים הבזים לי, לרגלי
האלים חברייך הבזים לי לא פחות. חשפי אותי לשעשוע ולבדיחות
העולם.

לא אתנגד.