טוב אז ככה זה היה בערך
נראה לי שכל אחד מגיע לזה בזמן מסוים בחייו
אז לי זה קרה משהו בגיל 15 בערך ככה בדיוק לפני שעליתי לכתה י
אבא אומר שזה טבעי שזה קורה ובמוקדם או במאוחר זה יקרה לכל אחד

אני לא הולך לספר לכם מה קרה לי כי זה ישעמם אתכם כמו לא יודע
מה
כי מה לעשות אני לא בן אדם מעניין        ולפני כל זה הייתי בן
אדם עוד יותר לא מעניין
אז הגעתי לאיזה קטע בחיים שלי שאני ממש מחפש את עצמי
הגעתי לצומת דרכים ממש כמו צומת חולון הזוועתית פשוט בן אדם לא
יכול ללכת לו בעולם ולהסתובב בין כל השגרה והבית ספר בלי מטרה
בחיים
אז החלטתי לבחור לי שביל, שביל חמוד מאוד יפה מאוד ומטופח מאוד
באותו זמן חשבתי שזהו השביל המושלם הבעיה היא שלפני שנכנסים
אליו יש שומר כזה שאומר שאם אתה נכנס אתה לא יוצא אבל מה לעשות
השביל כל כך משך אותי שלא יכולתי שלא להתפתות אז התחלתי ללכת
בו. זה לא היה כזה גן עדן בהתחלה וגם לקח לי קצת זמן לקלוט
איפה אני נמצא אבל אחרי זמן מה קלטתי והתחלתי ללכת. למעלה
ראיתי שלט גדול שכתוב בו "עיר האושר 50 ק"מ" והיה שם איזה
קשקוש או משהו כזה
לא משנה המשכתי ללכת וזה לא היה כיף כמו בהתחלה פתאום היו מלא
בורות והאושר שחשבתי שלא יאחר לבוא כנראה נתקע בפקקים או משהו
כזה        ואם חשבתי שכל הבורות היו רק ההתחלה פתאום הופיע
מול עיני הר ענקי ממש הר האוורסט ואני חייב לטפס עליו במפה היה
רשום שזהו המבחן שלי ואם אני אעבור אותו אז כנראה שמגיע לי
להיות מאושר ומגיע לי אני יודע ואל תשאלו אותי למה מגיע לי כי
אני אענה לכם "ככה! כי אני אמרתי! לא מספיק החיים שלי היו חרא
עם צימוקים עד עכשיו מגיע לי ליהנות קצת!"
הבעיה בהר המסריח בן זונה הזה שהוא בנוי לגובה ואני חייב לטפס
עליו וזה לא מקדם אותי לשום מקום לקח לי בערך איזה חודש לטפס
עליו וכמה שעליתי עליו יותר הוא נהייה יותר מסובך ויותר מעצבן
לקראת הסוף כבר שהייתי איזה כמה מטרים מהפסגה נמאס לי "די אי
אפשר יותר" פשוט הוצאתי מהתיק שלי TNT ואל תשאלו אותי מאיפה
לעזאזל זה צץ כי א. כל הסיפור הזה הוא בסך הכל מטאפורה לחיים
העלובים שלי ו ב. מי לא מסתובב אם 3 קילו TNT בתיק אז שמתי את
החומר התרחקתי כמה מטרים ופשוט פוצצתי את האם אמא שלו לא נשאר
להר הזה הרבה אחרי זה הייתי כל כך שמח (או כמו שאומרים
הפינג-פונג האלה שמייח) שלא שמתי לב לאיזו אבן קטנה כזאת שכמעט
הפילה אותי מהשביל שאגב מצאתי אותו שוב פתאום בלי לשים לב
התחלתי להתדרדר במה שהיה פעם הר הייתי ככה קרוב לנפילה ואז
מוות אבל איך שהוא ואני לא מבין איך תפסתי איזה שורש עץ וקמתי
למעלה הייתה ברזייה שעזרה לי לכמה זמן לשקם את עצמי ולמלות את
מימיית התקווה שלי הבעיה שאחרי שסוחטים ברזייה כל כך הרבה זמן
היא מוציאה דם במקום מים ואז התחלתי להבין שאני צריך לרדת
מהשביל "אבל איך" השומר אמר שאסור ראיתי עוד שלט היה רשום בו
שעיר האושר בעצם לא היתה קיימת והיא בעצם רק תירוץ מפגר כדי
למשוך תיירים כי בעצם אין כזה דבר בן אדם מאושר    ובטח שלא
אני   השביל התחיל להיעלם או יותר נכון בלי ששמתי לב הוא התפצל
לשני שבילים ממש לא שווים ואני הייתי בקטן יותר מביניהם אם
הייתי ממשיך עם עיני אל השביל הגדול הייתי יכול לראות עוד רכס
הרים גדול שבטח אחריו אני אוכל להגיע לעיר האושר כי בתוך תוכי
אני מאמין שהיא קיימת כי חייב להיות בן אדם מאושר איפה שהוא
גם מהשביל הקטן אחרי זמן מה ירדתי והגעתי שוב לפרשת דרכים  
איפה אני או מה אני עושה כאן אני ממש לא יודע
כנראה שהמסע עוד יהיה ארוך עד שנגיע לעיר האושר עד שנגיע לאהבה
אז בינתיים הוצאתי מהתיק את הדיסק-מן ואת אוסף שירי הרוק כבד
שלי שמתי את הדיסק של אינפקציה והתחלתי ללכת באחד השירים כשאני
מזמזם לי את אציטון                     "יום יבוא ואני אמצא
את האושר" אמרתי לעצמי אפילו שבתוך תוכי יש לי את ההרגשה שזה
לעולם לא יקרה