מתרוצצים ברובם, נוטים לאשליות, מרוכזים בנוחיותם
נמנעים מכאבים.
אני נושם עמוק ומוציא את האוויר לאט, הוא מתחבר לנתונים
שזורמים ומקבל החלטות לגבי גורלי.
הוא מורה לי לעצור את הנשימה תוך שהוא מפגיז את גופי בחלקיקים.
הפגיעה היא מהירה אך לא מורגשת, למרכז הפיקוד מועברות ומנותחות
תוצאות שונות מכל חלקי הגוף. לעת עתה אף נורה אדומה לא נדלקת
והדבר מעודד גם אם המחשבה הפרימיטיבית מוטעית מיסודה. אני מצפה
כל רגע לזמזום מחריש אוזניים ולקריאות מצוקה, להכרזת כוננות
ראשית על מנת להקטין את מידת הנזק שיגרם ממצבי הבריאותי הרעוע.
המניעה היא כמעט בלתי אפשרית, הדקות ספורות ולא נותר לי אלא
להיפרד מכולם. החיים לא עוברים לי מול העיניים מכיוון שמליחות
הזעה הגיע לשם קודם והצריבה היא בלתי נסבלת. נו, אני חושב
לעצמי, תפלוט את גזר הדין, תקבע את המשך חיי בשורה כתובה אחת
של פלט מחשב. לרגע מופיע טעם מעט מר בפי ולאחר מכן מתפשטת
בגופי חמימות נעימה של רפיון שרירים, זהו זה, זה הגיע, הוא
קיצר את הסבל וחסך לי את השנים הקשות של כאב וקמילה אל הבלתי
נמנע. עכשיו אני אשקע לי לאיטי לתוך הים הגדול, לעבר הדממה
האין סופית, אנותק ממראי המקום הארציים צף לעבר האין. אני לא
מתנגד לזרם הקל שנושא אותי למקום מבטחים, השלמתי עם גורלי
והסכמתי בלי התנגדות להעלם. אתם בטח חושבים על תבוסתנות כהגדרה
מתאימה לתיאור אישיותי. אין אני מתכחש לפחדנותי וגם מעולם לא
טענתי לכתר, אך בדבר אחד אני בטוח, חיים נטולי שמחה ברובם וכן
התדרדרות צלם אנושיותי במסכת סיוטים והשפלות היא לא שאיפת חיי.
אני אחרון הגיבורים ובאותה מידה גם ראשון האנושיים. לא במחיר
השפלות והגועל אנצור את נשמת אפי, החיים ורכושם אמנם אינם זרים
לי אך האיכות והצליל באותה מידה שווים. החשיכה והריק המחשבתי
משתלטים עלי לאט ואני מפסיק להיות מודע לקיומי, רגע אחד אני צף
בחשכה ומיד בהבזק של אור וקולות אני פוקח את עיניי נשאב חזרה
לתוך המציאות הקקופונית. אתה יכול לקום אדוני, אני שומע כלא
מאמין, ממשש את גופי על מנת להיאחז במציאות. אתה יכול להתלבש
הוא קורא בקולו העדין, המרגיע, אינו נשמע נחפז. בקצרה נאמר לי,
כי מקומי בין בני מיני מובטח לי בעשורים הקרובים וכל מחשבה על
שמעבר, מתפוגגת ונמסה לתוך הנשימה החוזרת ובאה, לתוך חיי הבלתי
מוחלפים בעליל.