אהלן! קוראים לי אודי ואני הכלב של השכנים. אומרים שהדשא של
השכן ירוק יותר, אבל ממילא אני עוור צבעים, ככה שזה אף פעם לא
שינה לי הרבה. את האמת, השם שלי הוא בכלל לא אודי, בחבר'ה
קוראים לי האווו, עם שלושה ו"וים, וזה חשוב כדי לא להתבלבל עם
כלבים אחרים.

היו לי ימים שהייתי מסתובב בשכונה עם הזנב עף לו ככה לכל
הכיוונים, נובח על כל העולם, ובחגיגות השנה לוודסטוק ("תקופת
הייחום" - בשבילכם) הייתי מזיין 30 כלבות בכיף, וגם מריח להן
חופשי... גם הייתי בתקופה הזאת אוכל דשא כל הזמן, אפילו האף
שלי היה מלוכלך קבוע מרוב שהייתי מסניף חול בחצר. גם הייתה
איזו תקופה שהייתי נושך כריות אבל אני לא רוצה להיכנס לזה
עכשיו. בקיצור, ובשלוש נביחות, הייתי כלב-בן-כלב, ולא ידעתי
להעריך כלום.

אבל היום, חברים, אני כלב דתי. אני בסדר עם חתולות, לא מרחרח
לשום כוון, ובעיקר שומר מצוות ושומר על הבית. אני יודע שקשה
להאמין שפעם הייתי כזה שובב, בדרך-כלל כל הכלבים השחורים
אומרים את זה, אבל בחיי, נשבע לכם בבעלים שלי שזה נכון.

יום בהיר אחד הלכתי לחפש לי עניינים בצד האחר של העיר. הייתי
מוזנח בטירוף, מסריח, מסומם מדשא, ועם אף סתום מרוב נבירה
בחול. זה היה דבר די רגיל אצלי ובכלל לא היה לי בעיה שהבעלים
שלי ידאגו, הייתי זורק עליהם חופשי! שעות על גבי שעות הסתובבתי
בעיר, עד הבנתי שהלכתי לאיבוד לחלוטין. בזמן שאני מנסה להתאפס
על עצמי, פתאום תפסה אותי איזו יד ממש חזקה וזרקה אותי לתוך
טרנזיט מסחרי. נבחתי שיורידו אותי ושאני לא רוצה, וגם ניסיתי
לנשוך ואז פתאום הכל התערפל לי ונרדמתי.

בחלום הופיע כלב קוקספניאל אדום עם קלשון ביד, דומה למקל שהיה
לזה שתפס אותי לפני שהתעלפתי. הקוקספניאל האדום עם הקלשון רק
נבח ונבח, וכמעט  שלא הבנתי מה הוא אומר. רק קלטתי משהו על זה
שעברתי את הגבול ועכשיו הגיע הזמן שלי לשלם - או שאולי מישהו
אחר צריך לשלם - לא בדיוק הבנתי. ניסיתי לנבוח חזרה אבל פתאום
תפסתי שבאמת עברתי את הגבול, והוא צודק, כך שבאמת לא היה לי מה
להגיד.

התעוררתי לקול צרחות היסטריות של כל מיני כלבים שלא הכרתי. היה
מאד קשה להבין מה נובחים שם כי כולם ממש הוציאו את הגרון
בנביחות. כלב אחד כל הזמן קילל, ואחרים נבחו ויללו בטירוף:
- "תוציאו אותי מהגיהינום הזה!!"..
- "אני רוצה לדבר עם המנהל!!",
-"אני מבטיח לחזור בתשובה, רק לצאת... לצאת"..
- "רחמים.. רחמים..",
- "אני רוצה עורך דין".. ועוד כהנה וכהנה נביחות.
פתאום נזכרתי בחלום ואז בבת-אחת התחבר לי הכל: הגעתי לגיהינום!
אמרתי לכלב שרצה לדבר עם המנהל שפגשתי אותו קודם בחלום, ושלא
ממש כדאי לו להתעסק איתו. הוא סיפר שהוא נמצא שם כבר חצי שנה,
ושאי אפשר לדעת בדיוק כי הוא איבד את הספירה.

בלילה בכיתי. היו שם המון המון כלבים מכל הסוגים, וכולם בכו
ויללו. זה היה מזעזע. היינו כלואים בכלובים מברזל. הייתי רעב
וצמא. לא היה מקום לזוז, ותחושת המחנק גרמה לי להקיא. לא עצמתי
עין במשך כל הלילה. כשעלה הבוקר, הגיע אחד מהמלאכים הרעים,
ושוב, כולם התחילו לנבוח. הוא זרק לנו אוכל ממש מגעיל דרך
הסורגים - כמה שאני התגעגעתי לבונזו שלי באותו הרגע..

יום בא, ויום חולף. הימים מזדחלים לאיטם ולא נגמרים כלל. רציתי
למות. כלבים אחרים אמרו שזה כל הרעיון בגיהינום: לשם כך יש את
המלאכים הרעים עם האוכל, ואת המלאך רופא - הם יעשו הכל כדי
להשאיר אותך בחיים, כדי שתוכל לסבול כמה שיותר. גם רסיסי
התקווה האחרונים התנדפו דרך החורים הקטנים שבגג - דרכם הייתי
מביט בלילות אל הכוכבים.
הייתי בוכה ומילל תפילות כמעט כל לילה - "אם אי פעם אזכה לצאת
מהגיהנום הזה, אני מבטיח להיות כלב טוב, להיות נאמן, ואפילו
לעשות כל הזמן פרצופים וקולות חמודים. לעולם לא אשתין ואחרבן
בפאטיו, חסל סדר דשא, נביחות סתם באמצע הלילה, רק תנו לי
הזדמנות.."

בבוקר הגיעה איזו גברת. היא נעמדה בחזית הכלוב וכל הכלבים נבחו
בכל הכוח שתוציא אותם משם. אולי זה בגלל שאלוהים שמע את
תפילתי, אותי בגלל שהייתי היחיד ששכב שבוז בצד. האישה הצביע
עליי, ובדרך חזרה ישבתי לה על הברכיים ורק הודיתי לאלוהים
ולקוקספניאל האדום עם הקלשון. נעמדתי על החלון ושרבבתי את
הלשון דרך הפתח הצר של החלון - הייתי מאושר. לא היה אכפת לי
אפילו שהיא קראה לי שוקי במקום אודי. שם, כשהנוף חולף על פני,
ורוח החופש בשערי, ברגע הזה ממש נשבעתי לחזור בתשובה.

הסקיטו ושמעו, הטו אוזן והקשיבו, כיצד התהפך עלי עולמי ביום
ההוא, בו נגמלתי טובה תחת רעה ע"י הקדוש ברוך הוא, תפוץ תפארתו
בעולמי עולמיא, וכלב קוקספניאל אדום עם קלשון, הוד רשעותו על
פני בכל הבייבר. ואתם - כלבים ואנשים כאחד - זכרו תמיד בכל
משעולי דרכיכם, לתת תמיד - היה זה לעצמך או לאחר - הזדמנות
שנייה.