היום חברים שלי עשו לי מסיבת הפתעה. עלק הפתעה. הם אפילו לא
דאגו שאני לא אדע מזה. עלק חברים.
היום הייתי בת 16. סוויט סיקסטין. עלק סוויט.
כולם במקרה לא יכלו ללכת היום לבית קפה,  ובמקרה נטע רצתה שאני
אבוא אליה. כמה דקות לפני שהגעתי, התאמנתי מול המראה איזה הבעת
פנים לעשות כשהם יצעקו לי סופרייז. אני חושבת שנראיתי מספיק
משכנעת. דפקתי בדלת, אבל אף אחד לא פתח. המממ, מעניין למה. אז
פתחתי את הדלת לבד. הכל היה חשוך. בוא נגיד, שגם אם לא הייתי
מגלה כמה ימים לפני על המסיבת הפתעה שלי, עכשיו זה כבר לא היה
כל כך קשה להבין. ואז זה קרה. "סופרייז!!!" פתאום נדלק האור,
וכל החברים שלי קפצו מאחורי הספה. וכשאני אומרת "כל", אני
מתכוונת, ל"כל" שני החברים שלי. שני החברים היחידים שלי.
אני לא מאוד אוהבת אותם. אבל בכל זאת, אני צריכה לתת להם
איזשהו קרדיט על זה שהם זכרו את היומולדת שלי. למרות שזה לא
מאוד קשה לזכור, בהתחשב בכך שאני מדברת על זה כבר חודש. טוב,
אבל אני צריכה לתת להם קרדיט על זה שהם הקשיבו לי. בעצם, זה
דיי קשה לא להקשיב לי, בהתחשב בכך שאני מדברת בכמויות עצומות.
אבל לא משנה.
נטע אמרה שהיא שמחה שסוף סוף הגעתי, כי עכשיו אפשר להתחיל
במסיבה האמיתית. וכשהיא אמרה מסיבה, היא התכוונה ללשבת בסלון
שלה ולראות דן שילון מארח, בזמן שאנחנו שותים בירה שחורה, אבל
רק אחת לכולנו, כי אם נשתה יותר, "נעשה דברים שאחר כך נתחרט
עליהם" היא אמרה. כמו למשל, לא לראות דן שילון מארח? כן, זאת
הייתה חוויה אמיתית. אבל לא הייתי צריכה לדאוג, כי שיא הערב
עוד לא הגיע. ולמקרה שתהיתם, שיא הערב היה פתיחת המתנות שלי.
כלומר, כל שתי המתנות שלי. נטע, חברתי הטובה ביותר, קנתה לי
ערכת איפור מקצועית, שבטח תהיה לי מאוד שימושית, כשאני ייתן
אותה למישהי שגם משתמשת באיפור.
אבישי, חברי הטוב ביותר, קנה לי את הדיסק החדש של בריטני
ספירס. מזל, כי בדיוק היום התכוונתי להפסיק לשמוע רוק כבד,
ולחזור לפופ. אחרי הכל, כולם יודעים שמוזיקת פופ שמסתמכת על
מראה חיצוני בלבד ואין לה שום קשר גם למילה "מוזיקה", היא הדבר
הטוב ביותר. ועכשיו אני אוכל גם להחזיר לקיר את הפוסטר של
בריטני ספירס שכל כך רציתי לתלות אבל חיכיתי שיהיה לי את הדיסק
שלה באותו זמן כדי שאני אוכל לשמוע ולראות אותה באותה שנייה.
אז למה בעצם שאני לא איהנה ממסיבה נהדרת שכזאת? גם דן שילון,
גם שלוק מבירה שחורה, גם איפור וגם בריטני! והכל בחבילה אחת.
מזל טוב לי!
באחת עשרה וחצי צלצל הפעמון בבית של נטע. "ועכשיו להפתעה
העיקרית!" היא אמרה לי. היא פתחה את הדלת ועמד שם שליח של פיצה
האט, עם 3 פיצות ביד. "והכל בשבילנו!" נטע צעקה אליי. באמת מזל
שהם הזמינו פיצה, בהתחשב בעובדה שהם יודעים שלפני שבאתי לנטע
הייתי במסעדה עם המשפחה שלי. "תגידי...יש לך כסף? כי שכחתי את
שלי בבית.." אבישי אמר לי. מן הסתם, איך לא חשבתי על להביא כסף
למסיבת הפתעה שלי? טיפשה שכמותי. נטע אמרה שהיא תשלם, בתנאי
שנחזיר לה את הכסף, כי היא "עבדה קשה בשביל להרוויח אותו."
וואלה, שכחתי, זאת באמת משימה קשה לרבוץ כל היום מול הטלוויזיה
עד יום שישי ואז לקבל כסף מאבא ואמא. ילדה חרוצה שכמותה. "יש
לי רעיון!" נטע התלהבה. "בואו ממש נשתגע, ונעשה תחרות מי אוכל
הכי הרבה פיצות תוך דקה וחצי!" אבישי נדלק על הרעיון. "שמעו
חברה, אני כבר אכלתי קודם..." אמרתי להם.  "נו באמת, את לא
רוצה להשתגע לפעמים?" נטע שאלה. בעצם, בטח שאני רוצה.
כשנטע ואבישי הסתובבו אליי, כבר הייתי למטה על האופנוע של
הפיצה, עם השליח החתיך.
אחרי הכל, יומולדת או לא יומולדת?