תמיד, מאז שאני זוכרת את עצמי, שגיתי בחלומות ובדמיונות.
בהתחלה זה יפה ובלתי-מזיק, ובכלל, כל המורים מתלהבים וכותבים
בתעודות, ואומרים בחיוך מחניף באסיפות ההורים כמה את כשרונית
וכל זה. אבל אחר-כך, כשאת מתבגרת, התכונה הזו נהיית אט-אט
הרסנית. מחיוך אחד קטן שזורק אלי בחור בפאב, אני כבר יכולה
לראות עתיד שלם לצידו, ועוללים קטנים עם בלורית בהירה בדיוק
כמו של אביהם מתרוצצים לי בין הרגליים. וכשנפגשים המבטים, ולו
לשניה, אני כבר בטוחה שזהו, כבשתי אותו, ועוד דקה הוא ניגש
ומזמין אותי לצאת... מדמיינת ומדמיינת, חיה בעולם של אשליות
מתוקות, ובסוף- בום. הרגליים חוזרות לקרקע, או שבעצם נרטבות עד
הברך בשלולית הדמעות שמתנקזת מעיניי.

לכן, כשהכרתי את אדם, בו התאהבתי מייד, החלטתי שהפעם זה יהיה
אחרת, ויהיה טוב. נשבעתי לעצמי שאני בכלל לא אצפה לשום דבר, כי
כגודל הציפיות- גודל האכזבות. אדם היה התגלמות כל התכונות, ועל
כך נמנות הרדודות, והרדודות פחות, שאי פעם ייחלתי למצוא בבחור.
טוב-לב, שרמנטי, ורגיש הן רק חלק מזערי מהמכלול הנהדר, ואני
יכולה להישבע שבחור יפה כמוהו רואים רק בסרטי השמאלץ
ההוליוודים. לכן, החלטתי, הפעם אני לא אבנה בניינים באוויר,
הפעם אני לא אעשה פיל מזבוב, הפעם לא אתלהב מכל פיפס קטנטן.
אני לא ארשה לעצמי לשגות בחלומות ולהרוס את הכל. אני אאלף את
הלב שלי.

אז כשאדם אמר לי שאני מיוחדת, אמרתי לו תודה בחיוך מאולץ,
ואמרתי לעצמי שהוא פשוט בנאדם מאוד חברותי, זה הכל,
ושב"מיוחדת" הוא בטח בכלל התכוון לדבר רע. ולא ציפיתי. בהמשך,
כשהוא הזמין אותי לצאת, הסכמתי, ולפני שיגאה בי גל האושר המוכר
וההרסני, מיהרתי להשקיט אותו בשכנוע עצמי שאדם נהנה בחברתי וזה
הכל. וזה עבד, כי אפילו לא חלמתי עליו בלילה. כשהוא ניסה לנשק
אותי בפעם הראשונה נתתי לו, אבל בלב חשבתי שאין בכלל ממה
להתרגש, כי כל מה שהוא רוצה זה לא להעליב אותי,- לגרום לי
להרגיש רצויה ונחשקת, אז הוא מנשק אותי. ובחיי שלא התרגשתי.
אחר-כך, כשהוא ביקש שנהיה חברים, אמרתי לו שבסדר, ועדיין לא
התלהבתי מי יודע מה. אז נהיה חברים. "חברים" זה קשקוש של כיתה
א', חשבתי, ואנחנו כבר בשנות ה20 לחיינו. שום דבר רציני אם
ככה. ואז הוא ביקש שנשכב. לעצמי הסברתי זאת כטבעו הבסיסי של כל
גבר מצוי, ושכבתי איתו. וזייפתי אורגזמות בקצב, כי ליהנות באמת
מהסקס יכול היה לגרום לי ליפול, ולשבור את המחסום שהצבתי
לעצמי, בהצלחה יתרה יש לציין, עד כה. אז אימצתי את כל כוחות
נפשי, ובעוד האל היווני החטוב והמסוקס הזה גוהר מעלי, הכרחתי
את עצמי לחשוב על ההוא שניסה פעם, בתקופה שעוד חלמתי, להכריח
אותי לקיים איתו יחסים. נורא. פלא שחטפתי שם לאדם וגיניסמוס?!
ואז הוא רצה שנתארס, ונעתרתי. מה אכפת לי, גם ככה זה ייגמר
בקרוב. והוא, הוא סתם הציע כי הוא מכיר אותי כל-כך טוב, אז הוא
חושב שהוא אוהב אותי. אבל הוא לא. או שפשוט לא נעים לו לפגוע
בי.

כל הזמן חיכיתי וחיכיתי לרגע הזה שהוא יזרוק אותי, שאני אוכל
להגיד לעצמי- הנה, אמרתי לך, ראית את הנולד יקירה. והפעם אפילו
דמעה אחת את לא תזילי, ולא תהי עצובה, ולא כלום.

ואז הוא הציע לי נישואין. חשבתי על זה קצת, וסירבתי. יש גבול
לכמה שאני מוכנה לתת לו להקריב בשביל הביטחון העצמי שלי. ואם
לומר את האמת, כבר לא אהבתי אותו כל-כך כמו בהתחלה. לא אהבתי
אותו בכלל פתאום. אז נפרדנו, והוא שאל אותי בדמעות ובקול רועד
קורע לב למה ואיך, ומה לעזאזל השתבש, ושתקתי, כי לא ידעתי מה
להגיד. אבל בפנים ידעתי את התשובה.. כל-כך עסוקה הייתי באיפוק
הרגש, עד שכבר איבדתי את האהבה, ואיתה את היכולת לאהוב.
ואתם יודעים מה, לא הייתי עצובה. ועד היום אני עומדת מול המראה
ואומרת לפנים חרושי הקמטים המביטות בי מבעד לזכוכית- אמרתי לך.
אמרתי לך שזה ייגמר.
ואפילו דמעה אחת לא נזלה, נשבעת.
כי ככה זה כשיש לך לב מאולף.