יוצא עם חברים לשבת בבית קפה. שגרה תמימה של מוצאי שבת. אחרי
ההתפרקות של יום שישי, טרם כניסת שבוע לימודים חדש. התלהבות
כזו של כמעט בוגרים. יושבים וצוחקים, אלו החיים. ניהנים מהם כל
עוד הם כאן. יושבים ומדברים על כל מה שבא. על חברים אחרים, על
בנות, על לימודים, על ספורט, על הכול. שוב, צוחקים, יש
בדיחות.
אתמול חלמתי שאני עף. כולי בתוך הילה של עננים ורוח קרירה
נעימה. כל האיברים שלי מתפרקים, יש להם רצון משל עצמם, ואני
נהנה להיות פה. אין לי דאגות. אני למעלה למעלה, צופה בכולם.כיף
לי נורא, אני יכול לעשות מה שבא לי. בסוף החלום כבר שיעמם לי
וחזרתי למטה, ואז התעוררתי.
אנחנו קמים, מטיילים, לא עוזבים את האזור. נחמד פה, אז למה?
נוף נחמד. הרבה אנשים כאן שאנחנו מכירים. נורא כיף לפגוש אנשים
שמכירים. אנשים שלא מי יודע מה בקשר איתם, קשר של היי וביי.
סתם אנשים.
ופתאום, בלי ששמים לב, אתה עף כולך, האיברים נעלמים. אתה רואה
גם את החברים שלך ואת האנשים שהולכים - הם פתאום גם עפים,
והחלום הזה פתאום שייך לכולם. אבל ההילה היא אחרת, ואתה לא
יכול לחזור למטה. אתה מסתובב בתוך עננים שחורים שנפלטים, בתוך
אש כתומה אדומה ולוהטת. אש שערבים הציתו לך מול העיניים, במקום
אשר לא חשבת. לא. זה לא היה בקניון או באוטובוס, לא בתוך בית
הקפה ולא לידו. סתם ברחוב, בו היית שקוע בענייניך. פתאום זה
קרה גם לך. נפלת קרבן להתאבדות ולשטיפת המוח שפגעה בך ובחבריך
שלידך. החלום שלך הפך לסיוט.
בלוויה, כל החברים האחרים באו, וכל המורים והמשפחה כמובן, אותם
ילדים שאתה לא כל כך מכיר. אלפי היי וביי רצים מסביב.
רואה הכול מלמעלה. יושב עם החברים ומקווה שזה יעבור מהר.
מתחיל לחפש את האיברים המפורקים, בניסיון עז לרדת למטה חזרה.
כבר נמאס לך להסתכל בתמונות האלה. התמונות של הלוויה שלך. אתה
רוצה להתעורר, אבל תקעו אותך באמצע החלום. אתה, שכבר רצית לרדת
מטה, לחזור לשפיות, להתחיל את השבוע.
אתה, היית גם, בלי מחשבות קודמות, ללא נקיפות מצפון של "אויש
נו, שאני אפחד ללכת". אתה שרק טיילת במוצ"ש עם חברים. אתה וגם
אתה וגם אתה ועוד אנשים. כולכם נתקעתם באמצע.