אני יכול לחשוב על אלף דברים
שהייתי עושה -
אילו היה בי כוח מסוים לעשות.
אבל לעת עתה...אני, באופן מטאפיסי לפחות,
גורר את עצמי באלנבי..ממלמל מילים,
מתקשה לכתוב.

מה שנושב אלי מהרחובות...
מלבד פיח האוטובוסים..
אוירה פוסט ציונית היסטורית,
קצוצת כנפיים,נמהלת בדקדנס לעניים..
מהבהבת באורות זולים..
בירת המין של דרום תל אביב.

ההבטחות הגדולות מתפוררות.
הן לא- פחות זוהרות או פחות מתגשמות,
ההבטחות הגדולות מתפוררות..
(כמו תקרת חדר האמבטיה שלי)
לאט לאט במשך שנים...
בהתפכחות שכבר איננה מכאיבה.

המציאות מרימה את ראשה המכוער.
ובאותם רחובות שפעם..
שוב אינני פוגש נסיכים הדוקי ג'ינס,
מתערפלים לוהטי נשימה,
בזיעת הדיסקוטקים.
שוב אינני קושר בין תנומת החיילים
באוטובוסים בין עירוניים ,
לאפשרויות מקסמי השווא.
כוחו החשקני של הלילה התדלדל.
ואני מקלף שכבה אחר שכבה ..
כבר לא טורח להאמין.
כמה כיעור,אלוהים.



06 נובמבר 2000