"רק תני לי כמה דקות להסביר", הוא אומר, לוקח שאכטה ארוכה
מהסיגריה, יד ימין על ההגה, יד שמאל מאפרת את הסיגריה מהחלון.
ואני מתכרבלת במושב שלצד הנהג, בתוך מעיל שחור ארוך מימי
המאפיה האיטלקית, טומנת ראש בשולי המעיל ומקשיבה.
שקט של ארבע דקות וארבעים ותשע שניות, שיר שלם ברדיו דיסק, שיר
שהוא לפחות לא יכול לדבר במהלכו, לא כי אסור לו, אולי כי קולו
ירטוט לרגע, יחשוף את רגשותיו, ויפיל את החומה הזאת שהוא בנה
לו לא מכבר.
"אני..." אמר בסוף, בהבדל של כמה טונים בין התחלת המילה
לסופה, זה היה ה"דיבור" שלו, דיבור שכל-כך סלדתי ממנו בהתחלה
ותראו אותי, נשמעת בדיוק כמוהו.
יד מונחת על ברכי השמאלית, יד מלטפת, יד שמרדימה אותי מיד ברגע
שהיא נחה עלי, אני מושכת את רגלי עדינות מופגנת, במין "לא שמתי
לב" שכזה, אבל הוא יודע בדיוק מה עובר לי בראש.
יד ימין מעבירה להילוך חמישי, יד שמאל אוחזת בהגה.
"לפעמים אני כל-כך רוצה שתביני" ומיד אני מסיטה עייני מהדרך
המוארת בפנסי מכונית, ומרימה אותן אל השמיים, כוכבים. "שלמרות
שכל-כך כואב לי לפעמים..." ולי כל-כך כואב תמיד כשהוא אומר את
המילים האלה. ואני לא רוצה לכאוב יותר, ואני לא מבינה איך,
ואני לא יודעת למה זה כל-כך קשה.
"אני באמת מנסה, ואני באמת מצטער ש..." והוא תמיד מצטער, אני
עצבנית והוא מצטער, אני כועסת והוא מצטער, אני צועקת והוא
מצטער, כואב לי והוא מצטער, ואפילו כששוקעת השמש מוקדם מידי
לטעמי הוא מצטער.
"והלוואי שיכולתי לדעת איך לגרום לך להרגיש יותר טוב" אוי
ואתה
כל-כך יודע, אני פשוט לא נותנת לך לגרום לי להרגיש טוב, וזה
כל-כך מה שאני מפחדת ממנו, רק חבל שהכל נאמר בראשי, והוא, עם
ניצוץ שלא שוכח בעיניו רק ממשיך להביט על הכביש, שומע רק את
הנשימות שלי, לא רק יכל לשמוע את מחשבותי...
יד שמאל מחזיקה בהגה, יד ימין מרימה את בלם-היד. הגענו. דמות
הבית שלי, המואר בחלקו מסמן עוד ערב שנגמר, עוד ערב שנהרס,
סיפור שחוזר על עצמו, רבים וצוחקים, צועקים ומתנשקים, מפנים את
הגב ומתחבקים. כמו גלגל ענק שמסתובב ולא מתקדם לשום מקום, חוזר
על עצמו שוב ושוב ושוב
"אני חושב שזה צריך להגמר כאן" והגלגל נעצר.
הלב שלי נעצר, יד ימין מלטפת את פניי, יד שמאל עדיין על ההגה.
הדמעות שלו זולגות, הדמעות שלי בהלם מסרבות לרדת.
"האמת, יפה שלי, שאף פעם לא אמרת לי שאת אוהבת אותי,  אף פעם
לא הראית לי שאיכפת לך, וזה הדבר היחידי שביקשתי, וזה הדבר
היחידי שהיה לי חסר..." ואיך לא שמתי לב, ואיך תמיד הנחתי
שתמיד תהיה שם בשבילי, ואיך סטרתי ליד שהושטת לי, ואיך טעיתי.