כשהסתכלת על הרצל מעלה דעתך את הסוד שהוא אוצר בתוכו, איזו
אחריות אדירה הוא נושא עמו. הרצל נראה כמו אדם רגיל למראית עין
ואף בעין יותר בוחנת. מן סתם אדם, אדם קשה יום עם משפחה
ועבודה, עם דברים קטנים ורגילים שמציקים לכולנו. רק במבט שני
וגם אז לא בוודאות, אולי היה אפשר לראות איזשהו מבט מיוחד של
השלמה עם גורל שהיה נסוך על פניו, מעין הילה ששמורה לאנשים
שדרך חייהם ברורה להם והם השלימו עמה מזמן. רוגע ויושר פנימי
היה נסוך על פניו, אך לא היה נראה כי מישהו אי פעם עצר להתבונן
בו עמוקות והבחין בכך.

נספר רק שהרצל נשא את הצרות של העולם על כתפיו, אולי לא את
כולן אבל לבטח כל צרה שהרצל אי פעם נתקל בה. הוא נשא אותן
בעצמו, לבדו ולא הלין על כך מעולם. הוא זכר את הפעם הראשונה
שבה גילה כי הדברים תלויים בו. הרצל היה אז ילד קטן אולי בכיתה
ג' או ד'. הוא זוכר את עצמו מאזין ממיטתו שבביתם הקטן לשיחתם
של הוריו במטבח, דווקא בטון הנמוך של השיחה, הבין הרצל שמדובר
בנושא חשוב. כל אותו הלילה התפלל הרצל למען עבודתו של אביו הוא
היה מוכן לוותר על כל כך הרבה, לא היה אכפת לו בכלל לוותר על
התפקיד הראשי בהצגה של הכיתה שכולם חמדו והרצל זכה בו והיה
מאושר. הוא היה מופתע אחרי שהקריב את קורבנו, המפעל של אביו
קיבל הלוואה, ופיטוריו של אביו לא התממשו.

עם מאורע זה, חייו של הרצל השתנו. הוא עדיין לא היה מודע לכך
באופן גלוי אך הוא בהחלט חשד, במרוצת השנים נקרו בדרכו מקרים
רבים שבחנו את כוחו של הרצל. אך הוא לא היה אדם חמדן ואפשר אף
לומר שהיה אדם טוב לב ומעולם לא ניצל מקרה כל שהוא לטובתו
ותמיד היה מוכן לוותר לטובת האחר. גם כשהוא יצא סוף סוף עם
דינה שבאמת מצאה חן בעיניו, הוא ראה את אחותו מתאמצת כל כך
להתקבל ללהקת המחול. ולכן בלילה לפני שהלכה לבחינה וויתר הרצל
בלבו על דינה, וכשפנתה אליו בשיחה הידועה לכולם של 'זה לא אתה
זה אני' ועזבה אותו, הוא כבר השלים עם העובדה. וכשאחותו חזרה
מאושרת עם התוצאות, היה היחידי במשפחה שלא היה מופתע. הרצל לא
חסך בוויתורים קטנים וגדולים, יש סיכויים רבים שהרצל מחזיק
מצרותיו הגדולות של העולם בידיו, ואפילו אתם אם אי פעם נתקלתם
בו מעולם לא תדעו על מה הרצל וויתר בשבילכם. הוא השלים עם זה
שעיקלו לו את האוטו כשהוא קיבל את ההזמנה לחתונה של השכנה, הוא
השלים אם הקידום של הקולגה שלו בכדי שהבן של גיסתו יחלים. בכל
פעם שהרצל וויתר על משהו שהיה קרוב ללבו הוא העניק הצלחה
למישהו אחר, תמיד זה היה צריך להיות משהו שיקר וחשוב להרצל
מאוד, תלוי בחומרת המקרה. אבל הרצל כבר השלים עם גורלו ומעולם
לא הצר על כך.

נחשוב על הרצל כאדם מאמין, לא באל היודע כל, אלא פשוט בטובו של
העולם ובגורלו. הרצל מעולם לא דרש דבר לעצמו, אם זה בא אז כמה
טוב ואם צריך לוותר אז זה תמיד למטרה נעלה יותר. ולכן באותו
היום כאשר נסע בכביש וראה את האמבולנסים הרבים ואת הרופאים
והחובשים הרבים מתאמצים עד גבול יכולתם, ידע הרצל כמו גורל
כתוב מראש את שעליו לעשות. ובערב כשקרא בעיתון על הנס הרפואי
נשק לאישה ולילדים בפעם האחרונה ונכנס למיתה.

על שערי גן עדן, אל מול המלאך גבריאל שכמו פוסל באבן עמדה נערה
בוכייה, אך פניו של המלאך לא זעו. ואל הרצל נפתחו שערי השמיים
המוזהבים כמו במטה קסם, הרצל נאנח אנחת רווחה ביודעו כי הגיע
זמנו אל המנוחה והנחלה. אך כשצעד על פניה לא יכול היה לשאת את
מבטה וידע כי כנראה משימה אחת אחרונה עוד נותרה לו. במדרגות
היורדות אל הגיהינום, בכל מדרגה החום הופך בלתי נסבל עוד יותר
והרצל ראה את מבטה אסיר התודה של הנערה לנגד עיניו. על מפתנו
של השאול אל מול דלתות הברזל הלוהטות ישב לוציפר בכבודו ובעצמו
ופתח לכבוד הרצל את הדלתות באבחה אחת, וכשצעד הרצל את הצעד
שממנו אין חזרה לחש לו השטן על אוזנו, 'הדרך לגיהינום רצופה
כוונות טובות' ולשונו החדה משתרבבת אל כתפו של הרצל כמו נחש
חמדן.

(השגיאה במקור)