זה היה יום שבת, מוצאי שבת, היה כפור בחוץ(בדיוק כמו שאני
אוהבת).
נכנסתי למקלחת, ואמרתי לעצמי שאם אני רוצה להספיק לראות
"בייקר", אני צריכה שזה יהיה תיק תק, ובאמת שעשיתי את זה יחסית
דיי מהר.
איך שיצאתי מהמקלחת, שמעתי את משה גרטל, האומלל הזה, שעוד משדר
בערוץ 1, ואין לי מושג למה הוא עדיין נשאר שם בתנאים האלה.
"אנחנו עוברים בשידור חי, היישר לאורי כהן, במקום הפיגוע
במדרחוב בן יהודה שבירושלים."
"משה?!?! אתה שומע אותי?!?! משה...עומדת להיגמר לי פה
הבטרייה..משה?!"
"כן,כן, אנחנו שומעים אותך אורי, בבקשה אורי...אורי? אתה עוד
איתנו?"
"הלווווו?!? משה?!? אני בשידור?!"
"טוב, נעבור לבית החולים שערי אין-צדק, ואנחנו מדברים כרגע
עם...עם..."
"הלו? שלום"
"כן. מנהל בית החולים שערי אין-צדק נמצא איתנו על הקו. אתה
אולי יכול ליידע אותנו בקשר לכמות הפצועים המוזרמים אליכם?"
כשמשה אמר:מוזרמים, עברה בי חלחלה מסויימת. דמיינתי לעצמי
תמונה בראש של אנשים דתיים, חילוניים, זקנים, ילדים, נשים
וגברים, ערביים ממזרח ירושלים, כולם נסחפים עם הגשם שרק ירד.
סוחפים הם את גופותיהם המחוררות , המרוסקות, הממולאות במסמרים,
רסיסים ומה לא... והם מוזרמים, נסחפים בביוב ירושלים.
"אני לא מנהל בית החולים..אני רק הסגן..אבל לא משנה..זאת טעות
במערכת שלכם..בכל אופן, הגיעו אלינו הרוג אחד, לצערי, 17
פצועים קשה, ו22 פצועים קל עד בינוני."

העברתי לערוץ אחר. לא זוכרת לאיזה, העיקר לא ערוץ 1, או כל
ערוץ אחר שמשדר בו את החדשות הטריות-המזוויעות האלה, ואחרי 5
דקות, נרדמתי.
חלמתי על גן ירוק, מוצף בפרחים ועצים, מלא בנחלים זורמים, זכים
ונקיים. ובעודי מהלכת בין העצים לנחלים, ראיתי איזה אישה לבושה
בלבן,פניה היו כל כך יפות ונאורות, עד שקינאתי ביופיה. מתקדמת
לעברי. היא נגעה בכתפי, וחייכה לה.
"טיפשה! מה את מחייכת? מה כל כך משמח אותך? מה עושה לך כל כך
טוב שאת מחייכת חיוך ג'וקר שכזה, רחב כזה? את מוכנה להסביר
לי?"
נזדעמתי. ומה שהיא ענתה לי היה רק:"שששש....די....אני לא זאת
שאת צריכה להוציא עליה את הזעם האגור בך. הרי אני יודעת שאת
מסתירה זאת בעזרת צחוקך ובדיחותייך התמידיות. אני רק מרכז הטוב
והשמח שבנשמה שלך! את זוכרת אותי עוד? את משתמשת בי לפעמים? או
שכל כך הדחקת אותי? כדאי לך לעשות בי שימוש..הוא נורא יסייע
לך..."
"איך אני יכולה להיות שמחה..." נאנחתי וקול אכזבה היה בקולי.
"ועוד עכשיו? עם כל הטינופת המגעילה הזאת שמתרחשת
בחוץ...איך?"


השעון המעורר צלצל. יום ראשון. תחילת שבוע. בחילה מוכרת החלה
לפעפע בעמקי נשמתי. כשקמתי, עוד לא קלטתי מה היה אתמול בלילה,
שהפסיקו באמצע את "בייקר". ואיך, כל כך מהר, אפשר להפוך צחוק
קיצוני, לבכי דרמטי, זה ממש הפתיע והפחיד אותי בו זמנית.
אחרי שהתלבשתי, הדלקתי את הטלויזיה. הערוץ היה הפעם 2, עם זה
שהנחה את האורוויזיון, יגאל משהו. שמעתי שהיו 10 הרוגים, 17
פצועים קשה עד קשה מאוד, ובסה"כ 180 פצועים. החישוב שעשיתי
לעצמי בראש, הזכיר לי את שיעור המתמטיקה המייגע שיש לי על
הבוקר. שוב עלתה אותה בחילה מוכרת.
שוב התחילו להסריט את התמונות האלה בטלויזיה פעם אחר פעם, פעם
אחר פעם...:מראים שוטר שמפנה את האיש המצלם מהמקום, ואיכשהו,
פתאום המצלמה תופסת את האבנים של המדרחוב, והן מלאות בדם,
אדום, טרי, שעוד לא הספיק להיכרש, ומלא פדים ותחבושות, שפעם
היו לבנים, מהולים, ספוגים בדם אדום. אחר כך, הראו את האנשים
הדתיים האלה, עם השחפצ"ים הזוהרים האלה, שכתוב עליהן באדום
-דם-"חובש". אמא שלי, הסבירה לי פעם, כשהיה את הפיגוע
בדיזינגוף, שהאנשים האלה, הדתיים, אוספים חתיכות של אנשים,
שהגוף שלהם, בגלל ההדף של הפיצוץ, התפוצץ לחלקיקים, כמו חתיכת
עור, או עין, או חתיכת שפה, או אצבע, רגל, פיסת מוח. ואחר
כך,מתאימים את החלקים האלה באבו כביר. לא רציתי להאמין בזה.
אני עדיין לא מאמינה איך שזה נחקק לי כל כך חזק. אימא אחר כך
אמרה, שלוקחים את החתיכות של הגופות, ומתאימים את הרקמות
לגופות, וככה מזהים אותם וקוברים אותם עם היד הזאת, או האצבע
או האף. קצת היה לי קשה לדמיין קבר, עם יד כרותה מונחת עליו.
בדרך לביה"ס, כשחיכיתי לאוטובוס, ראיתי זוג ערס-פרחה צעירים,
מאוהב ושמח, מתנשקים, מתמזמזים. זה עשה לי בחילה, שכתוצאה,
העלה לי את הקפה ששתיתי. הם היו כל כך שמחים, כל כך מאושרים,
עד שהיה לי נדמה, כי הם בכלל לא שמעו על מה שהיה אתמול בלילה.
האמת, שדיי קינאתי בהם. הם היו שמחים, מאושרים, לא היה נראה כי
הם מוטרדים או מהורהרים בגלל משהו.
באוטובוס, בצומת מנשיה-זבדיה או משהו כזה, האוטובוס עצר לאיזה
בחור אחד, שנראה לי נורא נורא מוכר, ואז נזכרתי, שהוא פנימיסט
מהביה"ס שלי. היה לו תיק שחור גדול, קצת חשוד. ראיתי זקנה אחת,
שעקבה אחרי הבחור עם התיק, מהרגע שהוא נכנס לאוטובוס.
ראיתי את הבהלה שעל פניה, את הדאגה, את הפחד. ואז, היא תפסה
אותי בעיניי, נתקלה בעיניים שלי שמתבוננות בה, בכאב ובהבנה,
ואמרה:"הוא נראה לך יהודי? הוא יהודי? הוא בטוח ערבי! בטוח!"
"הוא יהודי, הוא לומד איתי בביה"ס, הוא פנימיסט." ניסיתי
להרגיעה.
"הוא ממש ממש נראה ערבי...היום חמודל'ה, אי אפשר לדעת, אני
מסתכלת על כל אחד...אי אפשר לסמוך על אף אחד היום...אף
אחד."
דמעות החלו מבצבצות בעיניי. היא כל כך ריגשה אותי במה שהיא
אמרה, ואז אחרי 2 דקות, היא שוב פנתה אליי ואמרה:"את בטוחה
שהוא לא ערבי...את בטוחה?!"
"כן אני בטוחה, זה בסדר, באמת, אני מכירה אותו". אמרתי לה
בחיוך עקום, מעוות, מלאכותי, לא אמיתי.
באותו היום, יותר מאוחר, היה שוב פיגוע, הפעם בחיפה, התפוצצות
באוטובוס. אני זוכרת ששמעתי עליו מאיזה פרחה אחת, שהיה לה
פלאפון ביד והיא סיננה:"היה עוד פיגוע! בחיפה! יש איזה 10
הרוגים!"
ומשום מה, היא אמרה את זה בצורה כזאת...או לפחות זה מה שאני
שמעתי מהגירסה שלה:" יה..פיגוע בחיפה...אני לא אוכל לנסוע
לגראנד קניון לקנות מכנס בשקל תשעים..שיו..ואוו...דה?!?"
נזכרתי בזקנה שפגשתי באוטובוס, נזכרתי בעיניה החולמניות, אך
החשדניות, נזכרתי במבט שלה ואז, כמו שאומרים, נצבט לי הלב.


כשהגעתי הביתה, פתחתי טלויזיה וראיתי גופה מכוסה במין מפה לבנה
כזאת. חשבתי לעצמי איפה הנשמה של הבן אדם הזה עכשיו?הוא עלה
עכשיו השמיימה? עכשיו סוף סוף הוא מצא את השקט הפנימי שלו?
ואמרתי לעצמי שאם כן, אז אני נורא מקנאה בו, ושאני מקווה שגם
אני אזכה להגיע לשם בקרוב.
אחר כך, המצלמה עשתה zoom על האוטובוס המרוסק והמרוח בדם,
ונתקלה במשהו מדמם. מרוסק, שלא הבנתי מה זה היה בדיוק. מה
שבטוח זה, שהוא היה מלא בדם, ובלי עור ועצמות מרוסקות.
סיננתי בין שפתיי בשקט:"א ל ו ה י ם", ואז נזכרתי בפני האישה
הזקנה, ואז נזכרתי שהיא מוכרת לי מהחלום שחלמתי, היא אותה אישה
יפה ונאורה שהייתה פעם, וכעת היא זקנה מפוחדת וחשדנית. תהיתי
מה אני אהיה כשאהיה זקנה, ואז חשבתי לעצמי אם אני בכלל אגיע
לגיל שלה, ואם כן זה יהיה ממש מזל.
עליתי לחדר שלי, והתחפרתי בתוך המיטה.
"העיקר" אמרתי לעצמי בקול, "לברוח מהמציאות הדוחה
הזאת...העיקר"