שוב אני חוזר הביתה ביום שלישי מעצבן. יום שלישי זה לא התחלה
וגם לא סוף, סתם עוד יום בשבוע, נותן לך תקווה אבל גם ייאוש
לקראת יום שישי הנחשק.
אני מגיע הביתה, מעביר ליטוף או שניים על הבהמה שלי או בשמה
הביולוגי: כלבה, מתיישב לי על הכורסא, מרים את השלט הדיגטלי של
הכבלים ומתחיל בזיפזופ האין סופי בין מאות הערוצים.
אחרי הסיבוב הרביעי אני מגיע להחלטה, אולי אני אראה משהו,
מתוך הרגל העברתי לערוץ הידוע לשמצה או בכינויו: MTV, וכמו בכל
פעם אחרת שאני מגיע לערוץ הזה אני מרגיש חלחלה עמוקה בבטני.
שוב היא שם, היצור הזה, כן אני מדבר על בריטני, ניסיתי לזהות
אם זה שיר חדש או שיר ישן אבל לצערי כולם היו אותו דבר ולא היה
לי סיכוי. אז עזבתי את מוחי התשוש ממחשבות שטניות מסוג זה.
באותו רגע הגעתי למסקנה (בערך בפעם המיליארד), אין מה לראות
בטלוויזיה. הרמתי את השלט לחצתי על הכפתור האדום בתקווה לפיצוץ
עז, אבל הטלוויזיה רק כבתה.
אני מחפש את המקום המושלם על הכורסא. מקום כזה שבו אף שריר לא
מופעל ועדיין אתה מרגיש חי.
אחרי ניסיונות רבים אני מגיע לאותו מקום נחשק (אני יודע שאני
ורק עוד מעטים הגיעו לאותו מקום) באותו רגע רק מוחי עובד. אני
חושב על מה לעשות בהמשך היום, אולי אני אלך למחשב, אולי אני
אתקשר למישהו ואולי סתם אני אשב פה ואחשוב על משמעות החיים.
אחרי שהעלתי במוחי את כל החיוב והשלילה של כל האופציות הגעתי
למסקנה: אני נשאר במקום.
פתאום משום מקום הוא מגיע, אני לא מאמין דווקא עכשיו, למה מה
עשית למישהו, טוב אני חייב לקבל החלטה,  לענות או לא זאת הייתה
השאלה.
בערך אחרי הצלצול החמישי, בתקווה שהם ינתקו אני חושב, אולי זה
מקרה חירום, אולי זה הרמטכ"ל שמתקשר להודיע לי שהייתי אזרח
למופת ולכן אני לא צריך לשרת בצבא (אבל זה לצערי רק חלום ).
אני קם, כן כן, מהמקום המושלם. מצטער שלא לקחתי את האלחוטי.
עונה לטלפון ופתאום שומע את אותו משפט שהרס לי את היום, אני
חושב וגם יודע שאותו מספר הרס לרבבות אנשים את היום.
אני חושב שכולכם יודעים מה זה המשפט הידוע לשמצה : " שלום אני
מדבר מחברת אינפו סקר ישראל האם אתה מוכן לענות על כמה שאלות?"
...