עכשיו, אני באמת לא יודע למה הצטרפתי לכל זה.
כשהייתי קטן תמיד חלמתי לקבל כנפיים, וחשבתי שיהיה כייף, נטייל
לנו בכל מקום שנרצה , אנשים מלמטה יסגדו לנו, וסתם נשב ונעביר
קטעים עם האיש הגדול.

בסוף כנפיים גם ככה קיבלתי בלי קשר... מסתבר שאצלנו זה גנטי.
ובמקום לטייל בכל העולם ולשמור על שלום ואהבה אצל האנשים
הקטנים (מסתבר שביטלו את התפקיד הזה), אני אמור לחפש עכשיו את
הזקן.
אתם לא מתארים את ההקלה כשסוף סוף יצאנו לפעולה.
אחרי כל האימונים המיותרים האלה,שנה וחצי טרטרו אותנו בין
דיונות עננים וחורי שמיים.
שתבינו גם כשסיימנו את האימונים לא בדיוק הביאו אותנו לפה
במטוסים חדשים עם ציורים של עננים עליהם.
שלחו אותנו לפה בטרנטות מימי בראשית שכמובן היו חייבות להתרסק
לתוך הירקון.
וכך...יצאנו לדרך.
למזלי לפחות החוליה שלי בסדר, יש לי פה את עזריאל (החבר הכי
טוב שלי) ואת הזאת ששמתי עליה עין.
הסיורים דווקא בסדר, רוב היום אנחנו משתרכים לנו במדבר, ובלילה
אנחנו יושבים ליד מדורה עם גיטרות.
נחמד כזה, נוסטלגיה...מחזיר אותי לימי בית ספר, טיולים שנתיים
וכל זה.

אני באמת מתחיל להתאהב בזאת מקודם.
היא... היא פשוט שונה, היא לא מהסוג שאפשר לזיין אותן סתם על
איזה גג.
היא אחת מאלה שמתנשקים איתן בגשם.

המודיעין שלנו טוען שמצאו אותו, הוא איפה שהוא בסביבה ואנחנו
אמורים להגיע איליו ממש בקרוב.
עוד דבר שמעודד אותי פה (ואני אפילו לא מדבר עליה) זה שאנחנו
זה חולית החיפוש של המדבר.
עזבו את זה שחם, וחול נתקע בכל חור בגוף.
פשוט האווירה פה... חבל שיש לנו למצוא את הזקן, אחרת הייתי
תופס גיטרה, את הזאת מקודם את עצמי ונתקע פה לאיזה שבוע בכיף.
מעניין אותי איך הזקן נראה בכלל, אצלנו אומרים שראו אותו ממש
ממש מזמן.
ואצל האלה למטה, הם בכלל אף פעם לא ראו אותו אבל הם עדיין
מחכים.
למעלה, שם בהנהלה החליטו שזה מצב חירום, ושכולם התחילו להתחרפן
ושחייבים למצוא אותו דחוף,אז גייסו את כל המלאכים הטירונים,
חילקו לחוליות ושלחו לכל הרוחות לחפש אותו.
אנחנו מסתובבים כבר שעות מהבוקר ואני חייב לנוח.
אני ועזריאל מתייעצים ומחליטים לנחות במקום הבא עם עץ.
אני מתחיל לראות איזה גוש כהה מלפנינו (הראיה שלי לא משהו ואני
לא לובש משקפיים כי אז אני נראה כמו ספרנית), אני שואל את
עזריאל.
הוא אשכרה מתעורר, ואני מבחין שהפרצוף שלו מתחיל להשתנות
ולהתמלא באור.
אנחנו מתקדמים בצעדי ענק לכיוון הגוש ואני מגלה שזה בעצם קרוון
בסגנון הבתים של ההיפים צבוע בתכלת עם פעמונים בכניסה.
אנחנו נכסים ומגלים אותו יושב על מזרן ועושה מדיטציה.
זה?! בשבילו אנחנו מסתובבים שעות?!
עזריאל מתחיל לדבר אתו, מנסה להסביר לו שהוא צריך לבוא אתנו.
 הוא לא מבין, מסמיק ומתחיל לגמגם.
אני והזאת מקודם מסבירים לו שהמצב הדרדר והם כולם מחכים
למשיח.
הוא מסרב ומתחיל לצעוק שעד שהוא  מצא את עצמו ואת החופש שלו
(וחוץ מזה לקח לו שנים למכור את החמור) הוא לא מוכן לחזור.
עזריאל חושב אולי לנסות לחץ פיסי מתון, אבל אז הוא קולט שזה
יהיה קצת חסר טאקט להרביץ למשיח.
המשיח מתחיל לצעוק שהוא לא המשיח ושהוא לא רוצה להיות המשיח,
ושגם נשבר לו מחוליות החיפוש שכל הזמן עוקבות אחריו.
אני מבין שאין מה לעשות ומסביר לו שאם הוא לא מוכן לבוא אז
לפחות שיצטלם כדי להוכיח לאנשים הקטנים שהוא קיים...כך נוכל
לספק תקווה לעוד שנתיים שלוש עד שנמציא משיח חדש.
הוא מסכים בתנאי שנצלם אותו על רקע לא מזוהה שלא ינסו למצוא
אותו.
אנחנו מצלמים אותו (יחסית למשיח הוא נורא לא פוטוגני).
ועוזבים.
כשאנחנו יוצאים הזאת מקודם לא מתאפקת ומתחילה לבכות מרוב
ייאוש...היא מין בן אדם טוב כזה.אני מחבק אותה והיא מתחילה
להירגע.
אנחנו מחליטים לקצר את הדרך חזרה ולעבור דרך ההרים.
אנחנו הולכים בשקט, כבר לא בא לנו לדבר, ואני כבר לא מחבק
אותה.
זה קצת קשה לטפס פה על ההרים עם הכנפיים, במיוחד עם מצב רוח
כמו שלנו.
זה מין נקיק צר שצריך לעבור שם בקיפול כנפיים עצבני.
עזריאל מטפס ראשון (הוא תמיד חייב להיות ראשון! )
הוא מצליח לעבור די  בקלות אבל הקלשון שלו מתרסק סנטימטר ממני
.
"עזריאל ! התחרפנת לזרוק מקלות בזמנים כאלה?!"
באדישות מוחלטת הוא צועק לי שאני אביא לו אותו כשאני אעלה ,
הוא משחק אותה הכי קול שפשר.
אחריו עולה הזאת ששמתי עליה עין...הםםםם תחת
נחמד...ריכוז...להתרכז זה קשה....שיייייייייייייט! ידעתי
שהייתי צריך להתרכז בטיפוס יותר.
אהההההה זה באמת כואב "בבקשה תעזרו לי, נפלתי ואני לא יכול
לקום" אני מנסה להחניק את הדמעות בקולי...אם מלאכים יבכו מה
ישאר לבני אדם?
"עזריאל! אני חושב ששברתי את הכנפיים..."
אני מנסה להתעלם מהכאב, אני מנסה לחשוב על דברים טובים.
אני חושב עליה, ואני חושב על אתמול.
ואני מתחיל להיזכר איך היינו יושבים על נרגילות למעלה.
ואני זוכר את ההופעות שהיו לנו...את אלויס, וג'ים ו ווישס...מי
חשב שהם יקימו להקה ביחד? ואני מתגעגע לשעות אחה"צ שבהם היינו
יושבים ובאך היה מנגן לנו, הוא התחיל לעשות מטאל ממש טוב.
ואז אני כבר לא מרגיש את הכאב, ואני כבר לא מרגיש כלום.
והרצון היחיד שלי זה ג'וינט אחד אחרון ושמישהו בבקשה יכבה את
השמש.
ואני רואה שעזריאל עומד לידי (הוא כבר הספיק להרים את הקלשון)
וגם הזאת מהקודם ועכשיו היא נראית עוד יותר יפה.
אני יודע שכל מי שמת מגיע אילינו...אבל אף פעם לא חשבתי לאן
הולכים המלאכים שמתים.