גילגולים לפה גילגולים לשם, והכול בין הסדינים, בין הסדינים
חם, והמרץ שהגיע לגוף מחמם יותר, מרץ הוא סוג של אנרגיה, וגם
אנרגיה מתגלגלת, מאחד לשני.
הוא מעביר את ראשו דרך פתח המין שלה, חודר אפשר להגיד בשפה
גבוהה, זה חדש להם פתאום כול התשוקה שנוספה, לא שקודם  היה רע.

הוא מעביר את הראש דרך פתח המין ומסתקרן בוחן בעינו את בשרה
הורדרד, בוחן בתשוקה, הוא עולה למעלה אל החצוצרות, הוא רואה גם
את הפרי שלו עולה איתו, שוחו לגרעין, לחצוצרה הוא לא נכנס, זה
האזור הפרטי שלה כך לימדו אותו החיים, זה האזור שבו היא מרגישה
ביחד כשלבד, זה העזור שבו מותר לו רק להציץ ולשלוח. הוא מסתקרן
פעם ראשונה שהוא נכנס עד לחצוצרות, פעם ראשונה השהוא נכנס עם
הראש, פעם ראשונה שהוא רואה, למה הוא נכנס דווקא עכשו משיכה
כזו הוא מרגיש, משהו של שניהם יחד עכשו, הוא פותח את העין
רחווה ומסתכל בכניסה הכניסה משקיפה לאורך כול החצוצרה  חצוצרת
שמואל, ובקצה רחוק יותר משקיפה גם על חלקים קטנים מהרחם, הרחם
עבה הוא רואה, מסביבו שכבות דם חדשות שנראות שהצטברו כבר שבוע
או שבועים, שכבת על שכבות רקמות שנכנסת פנימה מתהדקות סביב
משהו, זה צרייך להיות משהו יקר הוא חושב, אבל הוא לא יכול
לראות, הוא פותח את העין השניה שלו רחווה, מקרב אותה לחצוצרה
הימנית ושם הוא רואה אותו, עוד קטן בגודל רבע זרת, אין לו צורה
מוגדרת, הוא עולה ויורד בקצב איתי, הקצב שלה, הוא הבן שלו.
לפני הכיוצים והשחרורים, ולפי הגניחות הוא יודע שהיא הולכת
לגמור ויוצא מהר.
הוא מחבק אותה נשפכך ונשען על על החזה שעוד לא תפח את החלב אבל
בשל כמו זרעים, ניצנים שהגיעו לגרעין ועכשו אוספים כוח להפך
לפרח ופרי. ואנחות כאב יוצאת מפיה, היא מתענגת מהכאב כך הוא
יודע והוא מתענג איתה, הוא מאושר, מתענג בדמעות של שמחה.
עד שכול התנעות הגדולות הופכות לרעידות קטנות ומילמולים,
"תתחתני איתי " הוא שואל.
" אני לא רוצה שתתחתן איתי בגלל ילד " היא אומרת רועדת.
והוא תופס בשמיכה ומניח על גבה בחיבוק,הוא נושק לה במצח, מכול
גופה הערום במצח אליו יכול לגשת תמיד.
" את יודעת שלא בגללו הוא ההצלחה שלנו, אבל אנחנו זוג אהבה "
.
והיא נופלת עליו עכשו נרדמת בישיבה שעונה על הכתף שלו, במיטה
הגדולה שלהם, היא ישנה עם חיוך.

בתחילת החודש השני.
היא מגרדת את הצוואר, רקמות עור קטנות נכנסות מתחת לציפורנים,
והאזור ניהיה אדום, עכשו רק מגרד יותר, מעין תחושה של משהו על
הצוואר, לא עלוקה אבל כמו כינים, היא מגרדת יותר חזק, ויותר
חזק, התנעות המהירות הקטנות והעצבניות עוברות לתנעות גדולות
ואגרסיביות, חזקות ואלימות. קצוות ציפורנים נכנסות לבשר שנפתח,
ודם נקז מהקצוות, זה העורק הראשי כך היא כבר יודעת, לא אכפת לה
זה מגרד , עוד טיפה תגרד את כול העזור שגרד, ואז לא יהיה מה
שיגרד יותר, התנעות הגדולות הופכות חדות ומטושטשות, מתפרצות
בזעם וכאב. והעורק הראשי נפגע מכה בצוואר דבר מסוכן כך אומרים,
איבוד דם ואויר.
זה חשוב דם ואויר שצרייך לדאוג לאחת אבל תמיד יש אקסטרה כמו
שקופצים ראש לבריכה ואוצרים לרגע את הריאות, אבל שדוואגים
לשנים, אין מקום לביזבוזים צרייך לחסוך.
היא הובלה לבית חולים שם החלה ההפלה הטבעית, הרופאים שדאגו לה
לא יכלו לדאוג לעובר, והעובר היה קטן להלחם בלי עזרה של אמא
תוומכת.
ההפלה לא היית שלמה אבל לא היה זמן לדאוג לזה, ליצב צוואר
קרועה זה עבודה קשה, הם הצליחו בסוף, היא לא רצתה שיצליחו, היא
לא רצתה שיכשלו, היא לא ידעה, לא ידעה איפה ובמה עומדת.  
ההפלה השלמה שכללה גירוד שאריות עובר היית שלושה ימים לאחר
המקרה, הרופאים חתכו חתך קטן בבטן, ובעזרת מכשירים גסים מידי
גירדו שכבות דם ותינוק מרחמה, רופאים מחפשים איפה צרייך לגרד
משווים לתמונות בהם רואים חלקים שעוד שם, רופאים שוקלים מחפשים
איפה לא לגרד, רוצים להצליח, רוצים לעזור, רופאים עוששים
תעויות, רופאים עושים עקרה.


" תחזרי הביתה תראי כמה טוב " הוא מבטיח לה.
והיא ממררת בבכי. והוא מדבר ממשיך, והיא לא מרימה פניה לראותו,
ממררת בבכי חנוק.
" אני אתחתן איתך, אנחנו מתחתנים מאהבה, ילדים היה רק תוספת "

צעקת גניחה חזק מצידה והוא ממשיך מנה לנחם הורס יותר.
" הצלקת בבטן ניתוח פלסטי קטן הוא מבטיח, והצוואר גם לא יראו
כלום, אם תרצי אני אשלם לך, אני אאג לך את תיהיה בסדר, תתחזקי
"
והיא ממלמלת לו בין הגניחות והדמעות " לא ידעתי ".
היא לא ידעה שהאהבה שמתה, הורגת ילדים.

הם ממשיכים חוזרים מבית חולים הביתה, אחותו אומרת לו לקנות לה
כלב, שיעזור לה לפעמים היא מבטיחה כלב באמת חבר אמיתי, והיא
היא אישה של חתולים אבל מחייכת למראה הכלב, למראה מתנה שבאה
לנחם אותו.
עכשו הם גרים ביחד כבר קבעו תאריך לחתונה שניהם מחכים לתאריך
הזה שוחכים למה רצו להתחתן.

קופידון גוסס יושב ברחוב צדדי העינים שלו מכוסות שלא יראה את
הצער, הוא רוצה ללכת, אבל מי שקרא לאויב שלו שיפיל בקרב מפחד
לשחרר, קופידון יושב פצוע בצד רחוב, חורים מלוכלכים בגופו, איש
לא מתקרב הם פוחדים שהוא ילך או יחזור.
קופידון מת החץ שלו שבור, אבל אנחנו לא נותנים לו ללכת, אנחנו
מכריחים אותו לחיות בשנאה, לשנואו אותנו.


הוא אומר לי שהוא אוהב אותי, ואני אוהבת אותו חזרה, עונה לו גם
אני. הוא אומר לי שוב שהוא אוהב אותי ואני מאמינה, מחייכת
אומרת אוהבת יותר, והוא אומר שהוא אוהב יותר, ואני אומרת שאני
אוהבת הכי.
ולפני שהולכים, ושחוזרים אומרים אוהבים, ושאין מילים מוצאים את
המשפט הזה אני אוהב/ת אותך .
עד שהפסקנו לדעת למה אוהבים, שכחנו מה יש לאהוב, עכשו זה רק
המילים אני אוהב אותך, שמסתירים ריקנות של קשר שהסתבך ואי אפשר
לפרום.
אני אוהבת אותך.
שכחתי למה.