-3-

ביום המחרת התעורר בהתרוממות רוח שלא נעלמה עד לשעות הערב. גם
בעת שהכין את ארוחת הערב לו ולדניאל ולמרות שאשתו טלפנה ואמרה
כי היא מתכוונת לשוב למחרת.
שתי שעות שינה בשעות אחרי הצהרים היו האמצעי היחיד לזרז את
מחוגי השעון בתנועתם האיטית לקראת שעת פגישת הערב. חמש דקות
לפני הזמן, עמד בצומת ממתין, לבוש במעיל צמר עליון עבה בצבע
כחול כהה שרכש שנתיים קודם לכן באנגליה, צעיף משובץ ומכנסים.
מאחר ולא הייתה בידיה שום בררה למעשה לגבי הפגישה, חשב שיקרה
אחת משתיים: שהיא לא תופיע כלל ובמקרה זה התכוון לאחר המתנה
קצרה להטביע את אכזבתו בכוסית, הפעם לבדו, או שתופיע תגיד שהיא
מתחרטת ותיסע לדרכה.
דקה לאחר השעה עשר, פנתה מכונית הרנו שלה ברמזור ועצרה על
ידו.
פתח את הדלת ואמר: "ערב טוב", מחייך, "אפשר להיכנס?".
"ערב טוב", ענתה, מזמינה אותו בתנועת יד ובחיוך להיכנס.
נכנס למכונית התמקם במושב וחייך אליה.
"לאן נסע?" שאלה.
"מה תרצי לעשות?" ענה.
"לשבת באיזה מקום שקט ולדבר".
הנחה אותה לבית קפה על שפת הים בנהריה ובדרך מפטפטים על הא
ודא.
יצאו מהמכונית. רוח הים הקרה מביאה אליה את ריח המלח מהים ואת
ריחו של הים בחורף. רעש דכי הגלים נשמע למרחק.
חצו את הכביש ועלו במדרגות הספורות לבית הקפה שקירות הזכוכית
שלו אטומים מאדי מים מעובים המרמזים על החום הממתין להם בפנים.
פתח לפניה את דלת בית הקפה ונכנסו למקום חם ונעים. ישבו אל
שולחן פינתי מבודד האחד מול השניה.
"מה תרצי לשתות או לאכול?" שאל.
"רק מים ומשהו חם", ענתה, "אולי שוקו חם", הוסיפה לאחר שהות
קצרה.
"רעיון מצוין, מה עם עוגה? אגב איזה עוגות את אוהבת?"
"בדרך כלל עוגות גבינה", ענתה בחיוך, "אבל עכשיו אני רוצה רק
לשתות".
כעבור דקות אחדות הגיעה המלצרית. הפקיד בידיה את ההזמנה.
במשך שלוש השעות הבאות, דברו ודברו ללא הפסקה ובכל הזמן מתחילת
השיחה, ידיהם משולבות האחת בידו של השני מעבר לשולחן, כמו זוג
אוהבים צעירים.
הסתבר לו כי נישואיה הנוכחיים הנם השניים ולה שני ילדים
מנישואיה הראשונים, האחד בצבא והשניה כבת שש עשרה וכן שני בנים
נוספים קטנים, מנישואיה הנוכחיים. עוד ידע כי נישואים אלה הנם
שממה ריגשית חרבה עבורה לא פחות מאלה שלו וכי בעלה אמנם אדם
הגון וטוב, הוא איש קר שאינו נותן מעצמו וכי חסרים לה חום, חבה
מגע ואהבה בדיוק כמו שהם חסרים לו.
במשך השיחה נפתחו האחד לשניה כמו הכירו זה את זו שנים וכמו שלא
העיזו להיפתח קודם לכן לפני אף אחד. כל הפרטים האינטימיים על
חייהם, הוחלפו בינם ללא מחסומים והתלבטויות. מעולם לא נהל
אמנון ירון שיחה כל כך פתוחה ואישית עם אף אדם ובודאי שלא עם
אישה. אותה הרגשה שרתה גם עליה.
כשקמו ללכת לאחר ששלם למלצרית, אמרה: "אני חשה שאני מכירה אותך
מזה שנים".
"גם אני חש אותו דבר לגביך"
המתח המיני בינם, הלך והתעצם תוך כדי שיחתם בבית הקפה. כשקמו
ללכת הייתה עוצמתו ממש מוחשית בינם.
יצאו לחשכה ולקור וזרזיף של גשם מכה בפניהם.
בדרך למכונית, עצר , חבק אותה אליו ושאל: "מה עכשיו?".
הרימה את מבטה אליו וחייכה.
"אני רוצה להמשיך ולדבר אתך, אפוא נוכל להמשיך לשבת, אולי אצלך
בקליניקה?".
"לא היא בחצר הבית וזה לא אפשרי".
"אז אולי במלון" העז להציע.
חשבה לשניה וענתה: "לא. אני עדיין לא מוכנה אבל במקום זה אני
מציעה שנלך לטייל על שפת הים".
נעלה בחזרה את דלת המכונית, הקיפה אותה ובאה אל זרועותיו,
מחבקת אותו חזק אל גופה והוא חש בחמימותו ובקימורי גופה הנשיים
מבעד למעילה. כך שלובי זרוע בגשם הדק עלו לכוון הטיילת על שפת
הים, עוצרים מדי פעם ומתחבקים, שפתיו מרפרפות על פניה ועל
שפתיה. מחליפים לטיפות ונשיקות. תקוף צמרמורת ורועד, אינו יודע
אם מתשוקה או מקור, חבקה אותו אליה כאילו היא מבקשת שגופותיהם
יתמזגו לאחד.
"אני קופא מקור", אמר ושיניו נוקשות, "בואי נחזור למכונית".
סבבו חזרה והלכו חבוקים אל המכונית. פתחה עבורו את הדלת. הקיפה
את המכונית וישבה אל ההגה. התכופפה אליו מחבקת ומנשקת אותו
בלהט.
"אולי בכל זאת נמצא מלון", הציע שוב, "זהו המוצא היחיד שלנו
כרגע ואני חושב ששנינו מוכנים, לפחות אני מוכן", הוסיף לאחר
מחשבה קצרה.
חשבה שוב שתיים שלוש שניות והנידה בראשה, "בכל זאת אני עדיין
לא מוכנה. נראה."
נסעו בחשכה והגשם זורם על חלונות המכונית והמגבים נלחמים מלחמה
אבודה להשאיר שמץ של ראות. כל הדרך ידו על עורפה בתוך שערותיה
מלטפות ומגרדות בעדינות את עור קרקפתה. בכל רמזור או עצירה,
מלטפת אותו, מנשקת אותו ומחבקת בחום.
"מה עכשיו", שאל כשהגיעו לקרבת ביתו, "מוקדם עדיין להיפרד".
"נמצא מקום חשוך ונשב במכונית להמשיך לדבר".
בלית ברירה הסכים מאחר ורצה להמשיך את רגע הקסם הזה עוד ועוד.
פנו לחניון חשוך של אחד הבתים בסביבה ומצאו חניה מתחת לענפיו
של עץ שהסתיר אפילו את אורו הקלוש של פנס רחוב מרוחק. משכה את
ידית בלם היד וכיבתה את האורות ואת המנוע. ישבו במכונית בשתיקה
מתגפפים ונוגעים האחד בשניה, מביטים זה בזו באור הקלוש כזוג
באהבתו הראשונה.
פשטה את מעילה והשליכה אותו למושב האחורי. חיבק אותה אליו,
שולח ידיו למחשוף חולצתה והיא מקמרת גופה לאחור משמיעה אנקות
הנאה.
"בלי חזיה?" חייך.
"מה זה חזיה?", ענתה בחיוך מבודח, "מעולם לא הלכתי בחזיה"
וחבקה אותו אליה.
האינטימיות בינם הלכה והתעצמה כשישבו שם בחשכה על המושבים הלא
נוחים של המכונית ושניהם לא רוצים שהלילה ייגמר ושהרגע המתוק
הזה ימשך עוד ועוד. להמשיך לגעת האחד בשניה, לדבר לשמוע את
צליל הקולות, לנשק ולהיות נאהב. דברו על אהבה ועל מין, על בעלה
ועל אשתו בפתיחות מלאה של נשמות תאומות שכל הזמן רק חפשו האחת
את השניה, כאילו הם מכירים זה עידן ועידנים.
מאוחר, מאוחר בלילה אמר לה "בואי מיכל נחזור הביתה".
הנידה בראשה מחייכת. הניעה את המכונית, סבבה ויצאה מהחניה.
בדרך שאל: "מה לגבי מחר, נוכל להיפגש?".
"לא", ענתה, "מחר מועד האזכרה לאבי ובמוצאי השבת נפגשת כל
המשפחה אצל אימי".
"חבל. גם אישתי חוזרת מחר, לצערי" אמר.
"תתקשר אלי לקליניקה", ולאחר מחשבה קצרה הוסיפה בחיוך
"בדיסקרטיות ובזהירות".
"טוב אהובתי", אמר וזו הייתה הפעם הראשונה מאין ספור פעמים
שהשתמש בכינוי הזה לגבי מיכל.
נשק את שפתיה, לשונו משתלחת לתוך פיה, פתח את הדלת וירד. פתחה
את החלון והעיפה לעברו נשיקה "להתראות" אמרה ונסעה משם.
בדרך הביתה הרגיש כי הוא סוחב את רגלו השמאלית וכי אינו יכול
להפעילה כראוי.