לסבא שלי ז"ל קראו אריה, ככה עברתו לו את השם. האמת היא, שאחד
מאבות אבות אבותיי בכלל היה מצרי, ואומרים שכשמשה חצה לעם
ישראל את יש סוף לשניים, הוא היה בצבא פרעה והצליח להסתנן
בנאית השניה האחרונה לפניי שהים יסגור את פניו וגליו על
המצרים- והגיע ביחד עם עם-ישראל לכנען, אף אחד לא שם לב. סבא
שלי היה אחד מהצאצאים של אותו אחד שהתחתן לבסוף עם בת ישראל
בשם נאוה.

סבא אריה נפטר בדיוק חודש לפניי שנולדתי, בשלושים למותו יצאתי
אני לאוויר העולם. אמא הייתה הבת הקטנה מתוך שלושה אחים וסבתא
שלי נפטרה כשאמא שלי הייתה בת חודש ימים, כנראה שהלידה הייתה
טבעית, וסבתא שלי הסתבכה עם הרחם או משהו כזה, בקיצור, סבא
אריה חזר בתשובה והפך ליהיות דתי, וכך גידל את אמא והאחים שלה.
אירוני, איך סבתא שלי נפטרה חודש אחריי לידת אמי, וסבא אריה
נפטר חודש לפניי לידתי.סבא ביקש שיקברו אותו בבית העלמין
בקיסריה, משהו שקשור לצוואה עתיקה של ההוא ממצרים שחצה את ים
סוף. מאז שאני זוכרת את עצמי, כל שנה באמצע חודש אוקטובר נסענו
לקיסריה לאזכרה, אני זוכרת את הימים האלו כימים היפים ביותר
בחיי, הימים של קיסריה.

אני בת יחידה. גודלתי באהבה מתונה, כמעט מדודה, כל יום ההורים
שלי הקציבו לי קצת. כל יום הם גם היו רבים, אבא שלי היה בא
הבייתה ומוריד כיפה, ואמא הייתה רותחת וצועקת עליו שלפחות לא
יוריד אותה לידי. יום אחד אבא צעק על אמא, שנמאס לו ליהיות
צבוע, ושלא מתאים לו יותר שמבחוץ הוא דתי, ובבית כבר לא, והוא
חוזר בשאלה. שבוע אחריי זה, אבא כבר לא היה גר איתנו.
מתישהו הם התגרשו, ואמא גם חזרה בשאלה אחריי כמה שנים. היא
עדיין הקציבה לי מנת אהבה כל יום שהייתה באה בשתיי תוספות,
תוספת של קרירות ועוד תוספת קטנה של חוסר תשומת לב.

תמיד, כל שנה, כשנסענו לקיסריה כל המשפחה המורחבת, אני הייתי
בורחת מבית העלמין, רצה ברגליים נרגשות לעבר החומה, לעבר הים.
פעם אחד מבניי הדודים שלי בא איתי, אבל באמצע הדרך חזר. הייתי
מגיעה לחומה, מביטה בים ובסלעים הניצבים כאילו שום דבר לא
ישבור אותם- למרות שפעם ראיתי גל סוחף סלע. עיניי היו שוקעות
בתוך הגלים, ומידיי פעם התיישבתי על מדרגות החורבה ודימיינתי
את החתונה שלי על החומה הארוכה, על המדרגות יישבו המון אנשים
שמחים.
הייתי עוד מספיקה לבהות בכמה זוגות אוהבים, הייתי שמחה בשבילם,
שיש להם מי שיחבק. לי לא היה אפילו חיבוק של אמא. אמא שלי היא
אשה קרה. ואז הייתי מטפסת על החומה שוב, נוגעת בידיי באבנים
הצפופות שרצו להישבר בין אצבעותיי. כל יום כזה בקיסריה היה
בשבילי חלום. הייתי מביטה בשמש השוקעת אל תוך המים התכלכלים,
מתעצבת קצת כי זה טבעי, ככה אבא פעם אמר, שכששמש שוקעת נהיים
עצובים. הוא אמר את זה לאמא לפניי שהוא עזב, לא הבנתי למה הוא
אמר את זה- היום אני יודעת. כשהשמש הייתה כבר כמעט נעלמת,
הייתי קמה והולכת לאט לאט בחזרה לבית העלמין, ואמא הייתה צועקת
עליי כל פעם- כל שנה, כי הייתה צריכה לחפש אותי בכל בית העלמין
שעות. עד היום אני לא יודעת למה לא ביקשה שישמרו עליי בכדיי
שאני לא אלך. כל שנה בסוף החלום, הייתי מתעוררת עם סטירה חזקה
של אמא, כשעיניה דומעות כל פעם מחדש על הקבר של סבא אריה. פעם
שמעתי מאחת השכנות שסיפרה לבעלה, שסבא אריה היה עושה לאמא שלי
דברים, אחריי שסבתא נפטרה, כי היו לו רק בנים, חוץ מאמא, ולא
הייתה לא אשה. כשהייתי בכתה ד שאלתי את אמא שלי אם זה נכון,
והיא רק הביטה בי וקיללה כל מיניי קללות, נתנה לי סטירה מאוד
חזקה שהשאירה לי אדום על הלחי וחצי מהאף למשך שבוע. יותר לא
שאלתי אותה. כשהייתי בכתה י , בקיסריה, כשהשמש צפה מעט על קצף
המים, בא מישהו גבוה במדים, ושאל אותי כל מיניי שאלות מוזרות
כמו אם אני יודעת למה השמש אף פעם לא מחייכת, ולקח אותי לחומה.
דיברנו הרבה, וסיפרתי לו שאני רוצה להתחתן פה בקיסריה והוא
הבטיח שהוא יבוא לחתונה. כשחזרתי לבית העלמין, אמא שוב נתנה לי
סטירה, ולפניי שנכנסנו לאוטו הספקתי לראות שאותו האיש הגבוה
הביט בי, כנראה בא אחריי. הוא חייך והפריח לי נשיקה. אמא
הסתכלה עליי, מוזר היה לי לראות אותה אפילו קצת מחייכת- חשבתי
שהיא תכעס. יותר לא ראיתי את האיש הגבוה.

בסופו של דבר, באמת התחתנתי בקיסריה. הכרתי סופר ששמו בר.
מערכת היחסים שלנו התחילה כשקראתי דברים שלו- נפגשנו איזו חנות
ספרים, הוא לחש באזני כי הספר עליו אני משתהה כבר 10 דקות הוא
הספר שלו. חייכתי, והוא הזמין אותי למין פאב שנקרא "החצר".
בהתחלה היינו ידידים מאוד טובים, עשינו הכל ביחד וסיפרתי לו את
כל קורות חיי. הוא החליט לכתוב עליי ספר. את בר פגשתי כשהייתי
בת 17, שנה אחריי האיש הגבוה, והבנתי שחיי נקשרו בו ביום
הראשון שהניח עליי את גופו, כחודשיים לאחר שהכרנו. בר באמת כתה
עליי ספר, שבמשך כתיבתו גיליתי עד כמה קטנה אני לעומת בר, עד
כמה תמימה.

יום אחד, בר לקח אותי לים בת"א. צפינו בשקיעה, וראיתי שבר שמח
ומאושר, ודווקא אני התעצבתי למראה כדור האש שנטבל בים. אותו
רגע של שמחת בר ועצבותי שלי סיפרתי לו על קיסריה. שעה אחריי
זה, נסענו ל"חצר" ובר הציע לי נישואים. התחתנו חודש אח"כ, רק
אני ובר, כי בר לא ממש האמין בכל הטקס הזה של החתונה. אז נסענו
רק שנינו לחומה בקיסריה, היבטנו בים, שעת זריחה זו הייתה. בר
אמר שהוא אוהב אותי נורא, וכל יום יותר, ואני חייכתי ורק
ביקשתי שלא יחזור בתשובה, הוא צחק, חיבק אותי ואמר:"את שלי
לנצח, אני שלך לעד". הנצח הזה נמשך כנראה יותר מידי טוב.

לא סיפרתי לאמא על בר בהתחלה, אבל כשהבנתי שאנחנו באמת אוהבים,
סיפרתי לה והיא שמחה נורא. היא נתנה לי טבעת שפעם הייתה שלה,
אבא קנה לה אותה. אמא לא יודעת שהתחתנו, כי הריי לא היה רב,
ולא היו עדים. האם זו חתונה? או שצריך טקס. לא ידעתי אז העדפתי
להתעלם.

יום אחד, אחריי שנה מאז קיסריה, בר החליט שנעבור לגור
בירושלים, אז עברנו לגור בירושלים. אמא כעסה כי השארתי אותה
לבד, ומאז לא דיברה איתי.

עכשיו חושך, אני צופה בבר, ששנותיו השאירו בו קמטים, ישן לו
בשקט. אני, רק היה לי חשוב לי לספר על קיסריה, כי אתמול בלילה
חלמתי על האיש הגבוה מקיסריה, חלמתי שהוא שלי.

טוב לי עם בר. טוב לי מאוד. הוא ממשיך לכתוב, אני רק יושבת
בבית, לפעמים צוחקת, המון זמן לא בוכה. בר לא רוצה ילדים, הוא
חושב שזה חטא להביא ילד לעולם כזה רע. אני, מצידי לא אכפת לי.
העיקר שבר מאושר. בר גם רוצה להיקבר בקיסריה, אותי זה משעשע.
אני עדיין הולכת כל שנה לאזכרה של סבא אריה, אמא מזמן לא הלכה,
כי לא ראיתי אותה שם לפחות בשנתיים האחרונות.
פעם שמעתי את אחת הדודות אומרת שאמא עשתה לעצמה כל מיניי
דברים, עם חבלים וסכינים. אבל הפעם כבר לא שאלתי את אמא אם זה
נכון. הפעם לא קיבלתי סטירה.