רק לפני שנה זה היה שהוא אמר ש "כל העולם הולך להיות במלחמה"
אבל אף אחד לא האמין לו...
הרי למה שבעצם מישהו יאמין למשהו כל כך 'מגוחך' וחסר כל פשר.
למה?
הרי כמה שעות לפני הם קיבלו במבחן במתמטיקה  100.
ורק  כמה דקות לפני אמא שלהם הביאה להם את הבגד שהם כל כך
רצו,
ורק כמה שניות לפני אבא שלהם הביא להם את ה1000 שקל שהוא
הרוויח, הרי זאת המשכורת היומית שלו.
וכמה מאיות שנייה לפני החדשות נגמרו, ובחדשות דיווחו על הפקקים
ועל התחרות כלבים שהייתה כי לא היה להם על מה לדווח, שוב.
הכל היה כל כך ורוד.
התיירות הייתה בשיא שלה, האבטלה הפסיקה כמעט לחלוטין. העולם
היה כל כך מוצלח.
עכשיו, שאנשים חושבים על מה שהיה לפני שנה, הם מתחילים לצחוק
ונזכרים באיש ההוא שחזה את הכל.
העולם היה ורוד אז, עכשיו הוא שחור מהעשן שעומד מעל ומכסה את
השמיים הכחולים.
זה כאילו השמיים החליפו צבע, כאילו השחור תפס את החיים וכל שאר
הצבעים איבדו כל משמעות.

בחוץ יש את הערבים והיהודים, היהודים צועקים "מוות
לערבים" "אין ערבים אין פיגועים".
והערבים צועקים "מוות ליהודים" ו "היהודים הם נאצים".
מולם יש את בעל המסעדה החילונית שמוכר בשר עם גבינה ופתוח
ביום שבת ומולו יש את בעל המסעדה החרדי  שמוכר בשר רק עם
כשרות של הרב עקיבה ולא, הוא לא פתוח ביום שבת, שניהם צועקים
אחד על השני ומתחילים לריב.

פיצוץ.
כולם התפוצצו הערבים, היהודים, החרדים, החילוניים.
מתחילים לצעוק, לבכות "איפה חבר שלי?" "איפה הבן שלי?" "איפה?
איפה?"
לא שמו לב מי היהודי, אלה שפוצצו, והתפוצצו, לא שאלו בכלל אם
נמצאים שם ערבים או לא.
פשוט פוצצו בלי הבחנה.
החובשים באים, חובשים את כולם.
לא רק את היהודים, לא רק את הערבים, לא רק את החילוניים ולא
רק את החרדים, את כולם, באותם תחבושות, באותם כיסויים הם מכסים
את הגופות. הכל אותו דבר.
העצב הוא אותו עצב אצל כולם.
הכעס אותו כעס.
והדם... אותו דם.
לרגע אחד הם מבינים שהכל אותו דבר, כולם בני אדם, כולם אותו
הדבר.
לאחר  שבוע  הם שוכחים את הדבר. שוכחים את מה שהבינו כשזה קרה,
את המשפטים הטריוויאלים אבל הלא כל כך ברורים: להבין את
האחר..לא להכליל.. דברים שמלמדים ביסודי אבל שוכחים, כנראה,
שגודלים. והם מתחילים שוב לשפוט, ושוב לריב, כי ערבי נשאר
ערבי, ויהודי נשאר יהודי, וטיפש... נשאר טיפש.