איש אחד, יום אחד, התחיל לראות. זה לא בא לו במכה, אלא בשלבים
שלבים. בהתחלה כל האנשים סביבו נראו לו שדים. כאילו מישהו משך
להם את הפנים מהאף החוצה. הוא הרגיש בגיהנום. כשזה עבר, הוא
התחיל לראות איך אנשים מרגישים. כולם. המוכרת בסופרפארם היתה
צבועה בצבעים תכלחלים של עצבנות חסרת פשר. הפקיד בבנק העביר
ביקורת חריפה על הקולר המלוכלך של חולצתו, תוך כדי זה שהוא
אומר תחתום כאן. המלצר שפך עליו יין תוך כדי זה שהוא צועק "אתה
לא יותר טוב ממני" בלי להוציא הגה מפיו. האיש התחיל לאבד את
דעתו.
לפני כן, כולם היו חייכנים ונחמדים. לכל היותר מנומסים. מה הוא
צריך לעשות כשדודה שלו שולחת עליו מבטי זימה, כשלפני כן הוא רק
ידע לפרש את מבטיה כחוסר נעימות, לכל היותר מבוכה? כי תמיד
טוענים שאישה שרוצה שיספקו אותה, ומושבת פניה ריקם תנקום
ותיטור. או אולי לא? אולי עכשיו הוא נהיה הדון ג'ואן
האולטימטיבי? הוא פשוט ילך ברחוב. כל אשה שתצעק לו אני רוצה
אותך עכשיו, תוך כדי זה שהיא תספר משהו משעשע לחברתה שלידה,
תהיה הבחורה הבאה שתארח לו חברה במיטתו הקרה? מה קורה פה בכלל?
זו ברכה או קללה?
פעם אם הוא היה רוצה מישהי, הוא היה משפיל את עצמו, עד שהיא
היתה זורקת אותו מכל המדרגות, או מתאהבת בו סתם כי הוא עיקש
ונחמד, אבל עכשיו? איך הוא יאמין לה? הוא הרי רואה אם רוצים
אותו או לא, מה אכפת לו מה היא בעצם אומרת? אם הוא רוצה, הוא
יגש, ואם לא, אז שהיא תנקום ותיטור, אז מה. הוא בינכו רצה את
אחותה. |