השקר. השקר הוא האויב הכי גדול שלי. כן, הוא.
יותר מן האויבים הנראים לעין, אלה המיידים אבנים - אפילו
שתשומת ליבם נתונה רק לעצמם ולא למכת האבן הקשה שלעיתים קרובות
אין לה מרפא.
יותר מין התולעים הזוחלות, לאט אבל בטוח אל עבר שורשי האכולים
וממשיכות לכרסם, בלי שארגיש !  וזה לא כואב !  לא. לא בו
ברגע.עד לרגע שאני מביטה מטה אל עבר שורשי האיתנים, הבטוחים,
הנטועים בעצמה באמא אדמה רק כדי לגלות ש.. הם אינם !
כמעט שלא נותר מהם שום דבר. הם אכולים וחלושים וחולים. אבל
תולעים זה כלום !
השקר ! השקר הוא האויב ! הכי גדול שלי.

     הוא מתהלך לו סביבי, מתאהב בי, הוא מחזר אחרי בחן כה
רב.. והוא יפה ! הוא כל כך יפה שקשה לי להאמין שיש אשה שתוכל
לעמוד בפניו. והוא מדבר ומבקש.. והוא מצחיק אותי עד שאני לא
יכולה להתאפק יותר ואני נשברת ומחייכת אליו בחזרה. ואז הוא
אוחז בידי, מביט ישר לתוך עיני ואומר לי : "נו.."
"לא יודעת !" אני אומרת לו "אתה יודע, זה לא כל כך פשוט ככה...
לא בטוח "
אבל האמת - אני מאוהבת בו כבר מזמן עד לתנוכי אזני המאדימים
בכל פעם שאני חושבת עליו... הו, כמה שאני רוצה בו, כמה אני
אוהבת את עיניו, את עורו, את גופו הגמיש, את אופן הליכתו, את
קולו המלטף, או, כן אני מאוד רוצה בו ! אבל.. אני גם רוצה
שיחזר עוד קצת, שיתאמץ !  שירעיף עלי עוד מעדינותו. שיכרכר
סביבי ויתחנף עוד ועוד ועוד ואז - אז בראש סחרחר אני ניגשת אל
זרועותיו המושטות והוא עוטף אותי כל כולו  באהבתו, בגופו,
בזרועותיו ובין רגע אנחנו הופכים להיות אחד. אני נבלעת לי את
תוכו בעונג אין קץ לו ושם אני גרה ! איתו, בתוכו, בכל ישותו
וטוב לנו יחד ויותר אף אחד לא יכול לפגוע בי, להעליב אותי,
להזיק לי. שום אבן לא תפגע בי יותר כי הוא כרוך סביבי  ומגן
עלי ובו- האבנים לא פוגעות ! ותולעים ?!  שטויות !  יש לו
שורשים חדשים בשבילי, יפים, חזקים בתוליים,  שאף תולעת לא
התקרבה אליהם מעולם וחומר ריסוס מצויין כך שלא יתקרבו גם !
וכמה אני חזקה פתאום והכל נראה שטותי ולא חשוב. העיקר שטוב
לנו. ואני יכולה לחיות כך בתוכו חודשים, שנים ! ואני חושבת
לעצמי: איתו, ככה, אני באמת מאושרת. באמת. מה באמת ? ... כן,
באמת.
                                                           
                                           
     ואז - אני נכנסת להריון והבטן קצת זזה לי... ואני...
מקיאה ומקיאה ומקיאה ומקיאה ואני מביטה אליו ומגלה - קוצים !
קוצים ? אני הולכת ממך !!
ואני מנסה לצאת אבל הקוצים סוגרים עלי. דוקרים אותי. אין יציאה
! אין דרך חזרה, הוא אומר. אני לא אוותר. אני עוצמת עיניים
וזזה בכח, לאט, לאט, לאט, לאט, עוד ועוד ועוד ואז אני נזרקת על
אדמת האמת ומגלה שכולי זבה דם !  יש לי דם על הפנים ודם על
הכתפיים, על הידיים על הבטן ו - דם בין הרגליים !!  הפלתי אותו
!!!

      האוויר פה מחניק לי. אני לא רגילה לזה ואני צוללת לי
עמוק ועוצמת עיניים.

זהו ! אני מתפטרת.
ואני מביטה על הכל מהצד ורואה אותו. את השקר.

הוא היה -  האויב  - הכי  -  גדול שלי.