את ממלכתו של אחי תקף בלארון השחור. שמעת עליו, אני בטוחה; הוא
הדרקון אדיר הכנף, אשר חניתותיהם של מאות אבירים נעוצות בין
קשקשיו השחורים ואת פתח מערתו מעטרות עצמות אינספור של בעלי
חיים ובני תמותה, ועתה היה תוקף זה זמן מה את ממלכת אחי הצעיר,
שורף את השדות וחוטף את הבתולות. אחי תלה כרוזים ברחבי ממלכתו
המגייסים את כל האבירים באזור לצבא גדול שמטרתו לפטור את
עולמנו סוף סוף מאיומו של בלארון. התייצבתי בארמונו של אחי
והנחתי לרגליו את חרבי, מוכנה להתגייס לצבאו. הוא כיבד את
מסירותי, ואחר חיבק אותי בחום; הו, מה חסר לי אחי הצעיר! תמיד
היינו קרובים, והוא היה היחיד מבין אחיי שניאות ללמדני שימוש
בחרב, בסתר, חלילה פן יגלה אבינו. הוא ערך סעודה גדולה אותו
ערב, עם אביריו, הישנים והחדשים, וגם הציגני כראוי, בשם הדרכים
שלי, וכן גאה היה על כך שהוא אחי האבירה המשוחה בדם. מחיאות
הכפיים לנאומו נראו לי מעושות בהתחשב בפרצופים העקומים שתלו בו
אביריו ואנשי-חצרו.
עם שחר יצאנו לדרך, למקום רבצו של בלארון. הזוחל המעופף עוד
ישן, כרסו מלאה בבשרן של שתי עלמות אשר חטף לפני שתי זריחות,
והוא נשף עשן כחלחל תוך נחרות קלות. כמה מן האבירים הצעירים
גיחכו לעומת המראה. היסיתי אותם, והם השתתקו באי-רצון מופגן.
אחי מינה אותי כאחת מקציניו בצבאו החדש, כנגד רצוני; ידעתי שלא
יקבלוני, אך הוא התעקש. חייליו שהתנגדו לכך אומנם, הוזהרו פן
יעזו להפר את צו מלכם.
מפקדיו של אחי תכננו הסתערות קולנית על הדרקון, אשר לבטח תעיר
אותו ותחרוך מחצית מאנשינו, אם לא את כולם. מחיתי בתוקף כנגד
הרעיון. אני חשבתי כי התגנבות אל הדרקון בחשאי תימצא מעשית
יותר, והרסנית פחות - עבורנו, כמובן. 'חשאיות לא תעבוד כאן,
אישה,' אמר אחד המפקדים בזלזול. 'השריון שלך יצלצל ויעירו בכל
מקרה. עדיף לנו כבר להסתער כולנו יחד.' 'שריון לא יצלצל אם לא
אלבש אותו,' אמרתי לו, ופניתי אל השדה שם חנה הצבא.
קראתי ללוחמים להתייצב לצדי. בתחילה דממה שררה בשדה; לבטח
הבינו כי המשימה אליה אני קוראת אותם יש בה מן ההתאבדות, אך עם
זאת גם ברעיון ההסתערות ישנם מתים רבים, ואולי דרכי תחסוך כמה
מאות קברים. אך מי יהיה אמיץ דיו ללכת רק במגן וחנית אל בלארון
הישן? ומי ילך אחרי אישה? לבסוף אחד האבירים הוותיקים פסע
קדימה. 'אני אלך אחרייך,' אמר. תחילה תהיתי מי הוא, ואז הרים
הוא את מצחת קסדתו, וזיהיתי אותו: היה זה סר לאנדן, אליו
נלוויתי כנושאת כלים סמוייה כנער, אשר לימד אותי עד שבגרתי דיי
לחגור חרב בעצמי. לא ידעתי כי היה בין המגוייסים, ותהיתי מדוע
לא היה בין המפקדים; כך או כך מראה פניו המוכרות והישנות מילא
את לבי אושר. ועוד יותר מכך: משראו כי לא יהיו הראשונים
להיענות, כמה אבירים נוספים, ביניהם צעירים ומעט וותיקים, צעדו
קדימה והצטרפו לפלוגתי. המפקד שזלזל בי הביט בעיניים רושפות
וסינן את המילה 'בוגדים' בארסיות מבין שפתיו, אך לי לא היה
אכפת. קראתי להם להיאסף ותכננו את המערכה הראשונה.
שלחנו מרגלים לתוך מערתו של בלארון, אשר יתארו את תכולתה;
בלארון שכב בעומק המערה, רובץ על ערמות זהב אשר התחממו והתרככו
מהחום הנפלט מגופו. מאחוריו הייתה ערמות של בשר ישן ושלדים,
שאריות מארוחותיו שטרם עוכלו על ידי המפרקים. המתקפה הכילה שתי
מערכות: בראשונה, התגנבה פלוגתי אל הדרקון הישן והקיפה אותו
מכל זווית אפשרית. לכשניתן האות, כל חמישים מגוייסיי נעצו בו
את החניתות בנקודות תורפה שונות - בטנו וראשו בעיקר. הכאב העיר
אותו, והדרקון החל משתולל כאחוז טירוף, יורק אש לכל כיוון ותר
אחר תוקפיו; אך אנחנו בינתיים שמטנו מגנינו ורצנו אל ערימת
הזבל, שם הוסתר ריחנו. אני וסר לאנדן נעצנו החניתות בעיניו, כך
שלא יכל לראות. או אז נכנס הצבא הגדול וסיים את העבודה; היא לא
הייתה רבה, המכות המדויקות שניתן לעשות עם חמישים חניתות ממרחק
אפסי עשו את הנזק העיקרי ותוך זמן קצר כוחו נחלש והוא שכב על
צדו, גוסס, חלש אפילו מכדי לירוק להבה קלושה.
מנצחים, חזרנו לארמונו של אחי הצעיר. מפקדיו סיפרו לו בגאווה
רבה על התוכנית המוצלחת שהגו, והחיילים שנפלו קיבלו תואר כבוד
והחיילים (הרבים, אם יורשה לי להוסיף) שנותרו קיבלו תואר
אבירות. האחרון לא מצא חן בעיניי; נערים שאינם יודעים להילחם,
שהנם נושאי כלים בחיתוליהם ונשארו מאחור כל הקרב, הפכו לאבירים
והתנהלו כטווסים בין הנשים במהלך נשף הניצחון. לא מגיע להם
תואר אבירות; אין לזרוק תואר זה לכל אחד. הם אינם שווים לרובין
או לברין, נושאי כלים בני 21 אשר העזו לצאת למשימת ההתאבדות
שאני הגיתי ומפקדיו של אחי לקחו את ההוקרה עליה. אני כשלעצמי
סירבתי להימשח; הנני כפי שהציגני אחי, משוחה בדם אויביי ואויבי
האדם אשר קטלתי, ולא אמכור עקרונותיי עבור תואר מנוון. אך אני
היא אני, והעולם הוא העולם, ולעיתים רחוקות מתאגדות דרכינו
במקום להתנגש.
אחי ביקש ממני שאשאר בממלכתו ואהיה מפקדת בחצרו, או לכל הפחות
אקח את בנו הצעיר כנושא כלים. נאלצתי לסרב; כבוד רב אני רוחשת
לאחי זה אשר להבדיל מארבעת אחיי הגדולים לא זלזל בבחירתי את
דרכי בחיי, אולם אמרתי לו שלמען בנו אל לא לשלוח אותו להיות
נושא כליי. אין כבוד רב בהיות נושא כלים של אישה, יהיה עיסוקה
אשר יהיה.
בכתיבת מילים אלו אני מרגישה את המרירות נשפכת מן הנוצה אל
הנייר; יהי כן. אני אישה בעולם של גברים, ואין אדם אשר, בכוונה
או שלא בכוונה, איננו מזכיר לי זאת בכל מילה, בכל מעשה. אינני
נמצאת במקומי שלי בחיים. אומנם בחרתי את המסלול שלי, את
אישיותי, את אופן חיי, אך העולם המיידי הסובב אותי הופך את
בחירתי לקשה מנשוא. אך אילו עוד ברירות היו לי? להינשא ולחיות
כאצילה בטירה, ללבוש שמלות הדורות עמוקות מחשוף ולהניח לגברים
להתרפס בפניי למען מבט, כפי שעשתה אחותי? אין הם צריכים
להתרפס. הם שווים לי בעיניי, ואני שווה להם. אך הם מעדיפים
בעצמם להניח לנשים לסובבם על אצבע קטנה, ובכך להפוך את הנשים
ליצור העדין והאצילי שהן, כדי שלא יכניסו למוחן מחשבות מטורפות
כמו כניסה לחדר הדיונים או נשיאת נשק. אני אעדיף שיביטו בעיניי
במקום שיכרעו ברך להגיש לי ורד, ולו רק כדי שאחר כך לא יגרשוני
ממועצת הצבא.
אני מרגישה כמו ילד קטן, כמו ממזר בכור של מלך: קרועה בין שני
עולמות. מצד אחד, העולם האמיתי. המציאות. אני אישה, אני צריכה
ללבוש שמלה ולהתיפייף בנשפים; אני ילד, עליי לשחק בבוץ עם שאר
העוללים; אני ממזר, עליי לשבת בפינה עם המשרתים והטבחים. אבל
אני גם רואה אי שם את המציאות שלי משתקפת, והיא קרובה, ואני
יכולה לה, אם רק היו נותנים לי: אם רק היו מכבדים אותי כלוחמת.
אם רק היו מבינים שאני כבר מבוגר מכדי להתלכלך בבוץ, שאני יכול
לעזור לאבי בנפחייה. אם רק היו מבינים שאני שומע את אבי המלך
מדבר, ואני יכול להחליפו כשהוא יוצא לקרב, אני כבר גבר.
אבל לא.
אני ממזר.
אני ילד.
אני אישה.
אני בן אנוש מסורס נפשית.
ואתה, יקירי. אתה המשלים של תמונת עולמי העקרה. אני נודדת
ברחבי הארץ, בין ממלכות. אני משתכרת מדי פעם בפונדק עם חבורת
גברים פשוטים, נפחים, חוטבי עצים, עובדי מלאכה, אני צוחקת איתם
ומתהוללת איתם. אינני אישה חסודה. אך לעת ערב, כשעולם שרוי
בחשכה ואבותינו מביטים בנו מטה בעיניים זוהרות מהעלטה שם
למעלה, כשהכל שקט ביער ורק קולות פצפוץ העולים מהמדורה מפרים
את השלווה, אז תמונת פניך עולה לפניי. אני נזכרת בך, וברגעים
שחלקנו בארמונך.
וזה קשה, זה כבד יותר ממשקל העולם, ממשקל היום והלילה יחדיו.
כי אתה שם, ואני כאן. נודדת. תועה. ומפעם לפעם, כשהכאב גדול
מדי, הדמעות זולגות. וכשאני נמצאת באותו מקום מספיק זמן אני
דואגת לכתוב לך. אבל נוודת שכמותי, לעולם לא תשיגני במכתבי
תשובה.
ומעת לעת אני חוזרת ופוקדת את ממלכתך. כן, אני באה לשם. לא
תמיד אתה יודע; לפעמים אני רק עוברת ליד החומות, מפחדת לעבור
בעדן. לפעמים אני מרהיבה עוז ומתגנבת לארמון כנערת-שירות, ובאה
לחדרך ורואה אותך ישן, לפעמים לבדך, לפעמים כרוך סביב איזו
משרתת אחרת, קבועה יותר. לפעמים זה כואב יותר, לפעמים פחות;
ואז אני גוערת בעצמי על הרכושנות שלי. שואלת את עצמי איך אני
מעזה לטעון לזכות עליך, רק על בסיס כמה מילים שכבר עתה
מתערפלות בזיכרוני ושוב הנוסח המקורי, האמיתי שלהן אינו ידוע.
ולפעמים אני גם שוקלת להסיר את הסחבות ולהיראות לפניך, הנסיכה
שלך, שפעם הבטחת לה והיא עזבה. לבוא אני אל מיטתך בלילה, ובין
שמיכותיך שם להישאר, בין זרועותיך החסונות שמחזיקות אותי,
ולבקש שלא תניח לי ללכת שוב. אך אני יודעת שלא אלו הם החיים
עבורי. אהבתי אליך תוכל להחזיקני אתך אלא למשך תקופת מה, ואז
במוקדם או במאוחר הדרכים ייקראו לי, רומח תקרא לי. ואני אעטה
את שריון הארגמן, כמו שעשיתי בפעם שעברה, וארכב על רומח הרחק,
הרחק כדי לשכוח שנטשתיך בשנית, הרחק כדי לשכוח כמה זה כואב לך,
כמה זה כואב לי.
אבל אני עוד מקווה. מקווה שאולי יום אחד הילד יהיה גבר, והממזר
יהיה נסיך, והאביר יהיה אישה. כי רומח כבר זקנה, אין היא אותה
סייחה צעירה כשהייתה. ויום אחד אשחרר אותה אל השדות בהם נולדה,
בם רצים סוסי הפרא הערמוניים כמוה. והיא תהיה מאושרת. ואז אולי
אכתת רגליי אחרונה אל חומות ארמונך, ואבוא בדלת הראשית, ואבוא
ואשאר, כי עתה כבר אין לאן ללכת, ואני בחרתי לי את מקומי,
עברתי את מזלג הדרכים האחרון, ועתה אני רוצה רק לנוח. האם תחכה
לי שאבוא? האם תתפוס אותי בזרועותיך החסונות לכשאפול?
