"זה נראה לך פשוט, נכון?"
"מה?"
"סתם לשלוף מילים, לחבר אותם והנה סיפור. זה מה שאתה חושב,
נכון?"
"כן, בערך. חוץ מזה מה כבר ביקשתי ממך? משהו שאת לא עושה בדרך
כלל, אפשר לחשוב."
,"זה לא כזה פשוט. צריך לחכות למוזה שתנחת עליי. אני לא יכולה
סתם כך לשלוף. אני צריכה לחשוב על זה קודם, לשבת, לארגן. זה לא
שאני מדליקה את המחשב והמילים
פורצות ומתחילות להתרוצץ מולי על המסך, משפט רודף משפט."
"אלא איך זה עובד?"
"רעיון קופץ לי לראש ואני צריכה מאוד להיזהר לא להפחיד אותו.
רעיונות הם כמו פיות, אתה יודע?"
"למה הכוונה?"
"הם באים רק אם אתה מאמין בזה- שאתה יצירתי- אני מתכוונת, ואם
אתה לא בשקט הם בורחים. אה, עוד משהו. אם אתה לא מטפח אותם
ומוחא להם כפיים הם מתים."
"טוב, אז מה הנקודה שלך? להיות איתי שלוש שנים לא מקפיץ לך
רעיונות לראש? אני לא נותן לך מוזה?!"
"הבנתי אותך, רגשי רגשי. תפסיק עם זה בבקשה. אני המצאתי את
השטות הזאת, אתה יודע. זה לא עובד עלי."
"שקרנית. כבר מפה אני רואה את העווית של רגשי האשם מתגנבת לך
לזווית הגבה. אז את כותבת לי משהו?"
"ומה איתך? שלוש שנים אנחנו יחד, נכון?" (הנהון חפוז מצידו,
הוא יודע לאן זה מוביל) "מה כתבת לי חוץ מדבר אחד או שניים?
אני כל מאורע או פיפס שולפת משהו מהשרוול. ואתה מוכשר, אבל לי
אתה לא כותב כלום."
(כיווץ גבות קל) "אמרתי לך שאני לא כותב."
"טוב, די. נמאס מהוויכוח הזה כל פעם מחדש" (מושכת בכתפיים)
"הוא מוביל לשומקום."
"צודקת. אז מה כתבת לי?"
"פעם היה אדם נפלא ומדהים ועוד הרבה מחמאות שהמקום יקצר מלפרטן
על דף פעוט זה. יום אחד הוא החליט לקום ולעזוב את עצמו. פשוט
נמאס לו שכולם אוהבים אותו ושהוא מרוצה מעצמו וטוב לו. הוא רצה
שינוי. מכיוון שהוא היה מאוד חכם (כבר אמרתי שהוא היה מושלם?
"כן, אמרת." "אל תפריע לסיפור. חכה לסוף) הוא החליט שאין צורך
לברוח לשום מקום כדי לעזוב. אפשר פשוט לשנות את האדרת וגם את
הגברת. הוא תפר את עצמו  מחדש, עובר על כל פיסת נפש וגוף
ומטליא אותה ברבגוניות הפוכה מזו שהיה מפורסם בה עד עתה. הוא
יצא לעולם. באמת אף אחד לא זיהה אותו. הוא היה מאוד לא מאושר,
והיה לא מרוצה מעצמו, אבל שכח איך לחזור למה שהיה קודם. וכך
הוא חי."
"זה מה שכתבת לי? זה ממש עלוב."
"לא היה לי הרבה זמן לכתוב, אל תשכח."
"זה לא תירוץ."
"טוב אז אני אתן לך אחלה מציצה שבעולם."
"הסיפור שכתבת ממש טוב."
"ככה אני אוהבת אותך, אובייקטיבי ולא משוחד."
"גם אני אוהב אותך. בא לך מסעדה?"
"טוב. הלכנו?"
"בואי." והם נסעו משם למסעדה רומנטית לחגוג, למרות שאם תשאלו
אותי זאת לא בחירה משהו, אלא אילוץ של שניהם כי הרי הם לא
יכולים לחכות ולחגוג בסוף השבוע.

מה הלכו? לפני שהספקתי להבין מה היא רצתה בכלל ומה הסיפור של
הדמויות האלה הם הלכו לאכול. חצופות. טוב. אין לי כוח יותר
לדמויות אלה. אני מסיימת את הסיפור כאן. אני לא אוהבת אותם אז
אני לא מתקנת את הסיפור, ואני לא מתנצלת.