יש לי רעש.
רעש מיוחד כזה, "אקספרסיוניסטי" כזה.
זה מעניין כי אני לא יודע מאיפה בא לי הרעש הזה, זה פשוט בא.
אני מאוהב ברעש שלי.
אני יכול להקשיב לו שעות.
זה לא שיש הרבה ברירה אבל אני נהנה מזה.
בהתחלה זה היה מפחיד, כי לא ידעתי מה זה וקצת נבהלתי.
גם לא הייתי רגיל אליו.
אחר כך כבר התחלתי להבין אותו ולהתרגל אליו.
הוא הי מסכן, לא היה לו אף אחד.
רק אני והוא היה חייב להידבק אלי.
נהינו חברים הכי טובים, אני והרעש.
כל יום ביחד, כל הזמן.
עד היום זה ככה.
הוא שם כל הזמן בשבילי. ואני בשבילו.
אולי לחלק מהאנשים שה ישמע נורא.
העובדה שלמישהו יש כזה רעש בראש.
והוא לא יכול לעשות כלום.
אבל זה כיף כי גם ככה אני שונא את כולם ולא צריך אף אחד.

יש לי מנייק.
מנייק ככה קטן וחמוד.
ואני לוקח אותו לכל מקום איתי בכיס.
ואם מישהו מעצבן אותי,
אני מוציא את המנייק ואומר לו:
"הי יש לי פה מנייק!".
ואז הוא בורח.
כי אף אחד לא מתעסק אם המנייק.

הרבה דברים יש לי, אני...