א.

ליד הדלת עומד ילד. אני הרבה יותר גבוה ממנו. הבגדים שלו ממחסן
הבגדים אבל הוא בכלל לא נראה מפה.
הוא לא מסתכל עלינו.
אפילו שאבירן אומר שהוא בן 12 וחצי, אני לא חושב שהוא בגיל
שלי.
אבירן לוקח אותו להראות לו את חדרי השינה. את המקלחת. אחר-כך
הוא נכנס לכתה. בהתחלה כולנו בשקט כשהוא יושב בפינה. עיינה
אומרת  לי בלחש שהיא רוצה להציץ מלמטה  ולראות לו את העיניים.

רבקה מנסה ללמד אותנו. היא מביאה מיקרוסקופ ושמה משהו מתחת אז
אני מיד רץ כדי להספיק להיות הראשון בתור.
בצהרים אני נזכר בילד החדש. הוא נשאר באותה פינה. בכלל לא זז.
רבקה מביאה אותו לשולחן שלי ושמה לו אוכל בצלחת אבל הוא לא
אוכל.
כבר כמה ימים שהוא לא אוכל. שאלתי את רבקה אם הוא ימות מרעב
והיא אמרה שלא כי הוא אוכל אחרי שאנחנו הולכים ובכלל לא יזיק
שגם אנחנו נשב קצת יותר זמן על-יד השולחן. מחר בארוחת צהרים
אני אשאר לראות אם הוא באמת אוכל.
איזה טיפשה עיינה. היום היא ניגשה אליו ושאלה אם הוא היה רועה
עזים במדבר. כל הכתה שתקה והוא בכלל לא ענה לה. הוא יודע
עברית?
עיינה לא מוותרת. גם אחר-כך כשכבר נתתי אוכל לאוגר ראיתי שהיא
ניגשת אליו שוב ומדברת. אני חושב שעיינה הייתה פעם רועה לפני
שהיא נולדה בקיבוץ אבל את זה לא אמרתי לאף אחד.
עיינה אמרה לי שגם כשהיא קוראת לו עובד ואת זה הוא בטוח מבין
כי זה השם שלו מהמידבר, הוא בכלל לא מסתכל עליה.
אני לא מעיז לדבר איתו אפילו שהוא יושב בשולחן אוכל על-ידי
וישן בחדר שלי ורבקה ביקשה שאני אעזור לו.

היום בטיול אני ביחד עם עיינה על המשקפת. איזה מזל,  היא בכלל
לא לוקחת את המשקפת ואני רואה כל הזמן שהחוחיות מביאות זרדים
ליבנות את הקן שלהן. בסוף לא נעים לי אז אני שואל אותה אם היא
רוצה את המישקפת. היא אומרת:
"עובד הסתכל למעלה. ראיתי את העיניים שלו. אף פעם לא ראיתי
כאלה שחורות".
פתאום היא מטפסת על העץ וכמעט מפילה את הקן. איזה טיפשה.
עכשיו אולי החוחיות לא יחזרו.
גם בכיתה עיינה ניגשת אל עובד ושואלת אותו. אבל הוא לא עונה.
אני אומר לה: "למה את בכלל עוד מדברת אליו?" אז היא אומרת: "כי
עכשיו הוא מסתכל עלי כשאני אומרת עובד".
הלוואי והיה לי אומץ כמו שלה.

היום פעם ראשונה עובד דיבר. לא שמעתי מה הוא אמר. הוא דיבר עם
הפרגים, לא אתנו. הלכנו לכוון הלול וכבר מרחוק ראינו על ערמת
האדמה שמשה עוד לא פיזר המון נקודות אדומות זזות ברוח, היו שם
המון פרגים שכיסו את הערמה ורבקה אמרה שזה המזל שלנו כי באדמה
שמביאות המשאיות לגינות יש שפע זרעים מההרים הרחוקים. עובד עמד
בצד והשפתיים שלו זזו. רציתי להתקרב ולשמוע אבל משהו עצר אותי.
לא רציתי להפריע. הפנים שלו נראים אחרת והוא  כבר לא נראה
כל-כך נמוך ורזה כמו שהוא בא עלינו.
מזל שעיינה חולה, אחרת היא בטח הייתה מפריעה. עכשיו אני יכול
לספר לה משהו שעוד לא ראתה.

אני כבר די רגיל לעובד. הוא מסתכל עלינו ואני רואה שהוא מקשיב.
בכתה הוא כבר לא בפינה, יש לו שולחן והוא כותב גם קצת במחברת
אבל אף-פעם לא מדבר. אני יודע שהוא מבין כי תמיד כשרבקה אומרת
לו משהו לעשות הוא עושה בדיוק מה שהיא מבקשת.

גיליתי לאן עובד הולך כשאנחנו הולכים לשחק במגרש. רבקה בכלל לא
יודעת שהוא לא אתנו. פעם אני וערן הלכנו קצת אחריו וראינו שהוא
הולך עד הקצה איפה שהגדר של הקיבוץ.
בהתחלה בכלל לא הבנתי מה הוא מחפש שם. בעצם רק כשעיינה אמרה
בכיתה בפעם הראשונה שנמאס לה שעובד לא מדבר ובכלל אי אפשר לדעת
ממנו כלום על החיים במידבר,  ועיינה אמרה את זה ממש בכעס, רק
אז פעם ראשונה שמעתי את הקול שלו. כל מילה  אני זוכר.  אמרתי
לעצמי בלב את מה שהוא אמר אלף פעמים:
"בהתחלה הייתי עצוב כי העצים פה והבתים והרעש הסתירו הכל. אבל
עכשיו אני שמח".
איזה שקט היה בכיתה, כשעובד דיבר בפעם הראשונה. אף פעם לא
רציתי כל-כך לחבק מישהו. אני הלכתי להזמין אותו לשחק איתי
כדורגל אבל הוא לא בא והלך אל הגדר.

רק היום כשעובד חייך, פתאום ראיתי שבעצם אף פעם הוא לא מחייך
וצוחק. טוב, גם לדבר זה רק כששואלים אותו. אבל היום הרבה פעמים
הוא חייך אפילו עיינה רואה. היא אומרת לי:
"ראית שעובד מחייך?"
"כן, נו אז מה"
"אתה לא יודע למה הוא מחייך. אני כן".
אני מחכה. מה אני אראה לה שאני מת לדעת? היא קצת מחכה שאני
אשאל אותה למה אבל בסוף היא לא יכולה להתאפק:
"אתה זוכר את הפרגים שפרחו לפני שנה? אמנם משה כבר סידר שם
ערוגה ויש שם המון פרחים של גינה אבל ראיתי את עובד הולך
ומתכופף ונוגע בפרגים שנשארו בין הפרחים ואז ראיתי אותו מחייך.
הוא לא ראה שאני מסתכלת עליו".
גם אני רוצה לראות את זה. אני הולך אחריו. כבר בכתה אני רואה
שזה יהיה משהו מיוחד. הוא לוקח תרמיל ומכניס משהו פנימה. כשהוא
מגיע לשם הוא יושב על יד פרג אחד, אני מסתתר מאחורי הקיר של
הבית ורואה אותו נוגע בפרג, ממש מלטף אותו. פתאום הוא מוציא
ספר. איזה ספר זה? אולי השד מכתה ז' שרבקה מקריאה לנו עכשיו?
אתמול היא הפסיקה בדיוק בכזה מתח. לא. הוא רק מדפדף. מסתכל
בפרח ושוב מדפדף. אני חושב שזה, זה בטח המגדיר פרחים שאנחנו
לומדים עכשיו. פתאום אני שומע את הקול שלו חזק:
"פרג".




ב.

סוף סוף אפשר לשבת. אומרים לנו לשתות מים. על ידנו ילדים
מהגליל הם אומרים שאנחנו בטח רגילים ללכת שעות במידבר בחום
הזה. אבל אנחנו לא.
כמה שחיכיתי לטיול, הרבה סיפרו לנו על מצדה אבל בחיי, לא חשבתי
שכל-כך קשה. אף אחד לא אומר כלום אבל נראה שכולם קצת סובלים.
איך עיינה הצטערה שהיא נשארת. כרגע לא ברור לי מי יותר מסכן.
ערן אומר שהוא מחכה לערב למדורה. אני בקושי מסוגל לחשוב על זה
עכשיו.

"נ ש ר י ם"
מי זה צועק ככה?
לשמוע את עובד כל-כך חזק, להרגיש את הידיים שלו מנערות אותי,
אבל הוא לא נותן לי בכלל זמן לחשוב, מושיט יד למעלה. שתי
ציפורים גבוהות שלא מנפנפות בכלל בכנפיים.
"פנחס, תראה, זה נשרים".
"איך אתה יודע?"
עובד מראה לי תמונה. "ראיתי אותם, הם עפו מעלינו הרבה זמן אז
יכולתי לחפש במגדיר".
עובד מספר שהנשר הוא עוף דורס וכשהוא פותח את הכנפיים אז זה
אורך של 2.5 מ'.
2.5 מ', קשה להאמין.
אני שוכב עם עיניים פקוחות, מביט בשמיים. הנשרים נעלמים. טוב
לי לשכב ככה. גם עובד שוכב ומסתכל לשמיים. אולי אם אני ארים את
הידיים מעל לראש תתייבש הזיעה. לעובד אין בכלל עיגולים רטובים
על החולצה והריח שלו היה נעים כשהוא נגע בי.
עוד להקה עוברת. הן שחורות ויש להן שריקות חדות. אני ראה את
עובד מסתכל עליהן ומדפדף במגדיר שלו. אני לא חושב שאם אתקרב
אפריע לו.
"תראה, הנה הן. טריסטרמיות".
"איך אתה יודע? הן עברו כל-כך מהר".
"לא היו להן הרבה צבעים. רק שחור וכתום. אני הצלחתי לראות את
זה מהר".

עוד ילדים מתקרבים, מבקשים שיראה גם להם. אף פעם לא ראיתי את
עובד מדבר ככה, ועוד עם כאלה שהוא לא מכיר.
אני לא יודע. אולי כבר התרגלתי, כי פתאום הזמן עובר מהר, וגם
עכשיו ראיתי שיש במידבר הרבה דברים. אני לא כל-כך זוכר את כל
השמות אבל לא נורא אם אני רוצה אני יכול לשאול את עובד, הוא
כבר מכיר.

היום יותר קל. יש פחות אוכל לסחוב. יש עוד הרבה כמוני שהולכים
עם עובד. הצפוניים בעיקר, הם לא מכירים. שמעתי ילדה אחת אומרת
לעובד שאצלם אין בכלל כאלו צמחים ועובד מסביר שהעלים במידבר הם
קטנים כדי שלא יתאדו מהם מים, וגם עוד מילה. לא בדיוק הבנתי
הכל. אותי מעניינים  הסלעים. אפילו שאני כן מכיר חלק מהצמחים
פתאום הם נראים אחרת. אספתי די הרבה אבנים, בטח שוב יש עלי את
המשקל של כל האוכל מאתמול.
אפילו שעובד נשאר על-יד המדורה ויש הרבה שמדברים איתו, בסוף
הוא בא עם שק השינה שלו לישון על ידי. בטח אם עיינה הייתה פה
ישר היא הייתה שואלת מאיפה הוא יודע את כל הדברים ואת מליון
השאלות שלה. מזל. היא בטח הייתה מקלקלת הכל.
ערן סיפר לי שהמון בנות באו לשאול את עובד על ציפורים וכל מיני
דברים. טיפש. הוא חושב שזה פטנט של עובד להתחיל איתן. טוב, מה
הוא יודע על כל הטיולים של עובד ואיך שהוא הגדיר פעם ראשונה את
הפרגים. חבל שעיינה לא פה.

לחשוב שבהתחלה חיכיתי שהטיול כבר ייגמר. עם עובד אני מסכים
להמשיך עוד הרבה לטייל. אמרתי את זה לעיינה והיא אומרת:
"בוא נלך לראות אם הוא עוד בגדר".
הוא שם. עיינה אומרת:
"אני רוצה לעבור לצד השני".
אני אומר שאני רוצה עוד קצת אבנים כמו אלו שלא היה לי כוח
לסחוב בטיול.
עובד מרים את התיל ומחכה. עיינה מתכופפת ועוברת. מתחילה לרוץ.
עובד עובר ואחרי זה מחזיק גם לי. הוא הולך לכוון אחר אבל
אחר-כך פתאום הם קרובים אחד לשני.
"חכו לי רגע! אני לא חושב שכדאי שנתרחק מהקיבוץ"
עיינה צוחקת ועובד אומר:
"אולי תשתקי. את מבריחה את כל הציפורים".
"עובד, אני עכשיו הציפור הכי גדולה, הכי חופשיה בעולם. מי צריך
עוד ציפורים?"
"אם את רוצה לבוא איתי."
אני לא שומע מה הוא אומר לה. לי הוא לא צריך להגיד את זה.
אחר-כך הוא בא על-ידי ואומר שמחר שבת ואפשר לטייל הוא יעזור לי
לאסוף הרבה אבנים. הוא עובר את הגדר בחזרה. אני מחזיק לעיינה
את התיל. היא נראית כועסת. אני שואל אם גם היא תבוא מחר אז היא
אומרת:
"מה הוא חושב שאני אחת מהשבט שהוא יגיד לי מה לעשות".
והיא הולכת לכוון השני.

אני קם בבוקר ורואה שעובד כבר איננו. אולי הוא כבר בגדר. כן,
הוא יושב שם ומחכה. אנחנו ממשיכים לחכות אבל אחרי כמה זמן אני
מספר לעובד מה שעיינה אמרה לי אתמול אז הוא קם בלי להגיד כלום
ועובר את הגדר. אני עובר אחריו. הוא הולך כל-כך מהר אני לא
מצליח להשיג אותו.
" ע ו ב ד "
כל-כך שקט במידבר. אף פעם לא הייתי פה לבד. לבד? אף פעם לא
הייתי בשום מקום לבד. אפילו למקלחת אני הולך תמיד עם עוד כמה
בנים. הוא הלך קדימה והוא לבד וזה  לא מפריע לו. הוא לא מפחד.
בעצם, למה שיפחד. תמיד הוא היה לבד במידבר כשהוא הלך עם העזים
שלו. גם אני יכול להיות לבד, בעצם,  רציתי לקחת דוגמאות
מהאבנים שפה. יש ניסיונות שאני יכול לעשות בכיתה עם החומצה.
אולי הוא ילך מפה עד לשבט שלו? אחר-כך יבואו בטענות אלי ובכלל
לא אמרנו לאף  אחד בקיבוץ שאנחנו מטיילים.
" ע ו ב ד "
במילא אני לא מתכוון לחזור עכשיו. אולי הוא קרוב ושומע אותי רק
לא רוצה לענות? אולי הוא יתחיל ללכת ופשוט יעלם? מה אני יגיד
לאבא שלו? אולי ללכת לקיבוץ שיעזרו לי לחפש אותו? אם עיינה
הייתה פה היא הייתה יודעת מה לעשות. אני אעלה על הגבעה הזאת,
מלמעלה אפשר לראות יותר רחוק.

אפילו שפחדתי שאיבדתי אותו, בעצם ידעתי שהוא לא ברח ואני אמצא
אותו. אני חושב שגם הוא ידע הוא רק חיכה לי על הגבעה.
"עובד?"
"אתמול, אחרי שהיינו פה הלכתי לחדר של אבא. חשבתי שאני הולך
מחר לטייל אתך ועם עיינה. אבא שלי שתק כמו תמיד. הוא הולך
לעבוד ברפת וחוזר ושותק כל הזמן. הפרות החליפו את העזים. ומי
החליף את השבט?"

כל-כך שקט המידבר. מה אני יכול להגיד לו?
"קודם כשנעלמת כל-כך נבהלתי. בהתחלה לא הייתי מסוגל להיות לבד.
אף פעם בקיבוץ אי-אפשר להיות לבד. קינאתי בך שאתה לא מפחד".
עובד מחייך. כמו בפעם עם הפרגים, רק כשאני רואה את החיוך שלו
אני נזכר שאף פעם אני לא רואה אותו מחייך בעצם.
אני זוכר איך רציתי פעם שיהיה מישהו שאני והוא נדקור את עצמנו
ונערבב את הדמים שלנו כמו אצל האינדיאנים, אבל אני כבר לא בן
12 .






ג.

ידעתי שעיינה לא תתאפק. היא לא באה, אבל כבר בערב היא התלבשה
עלי עם השאלות שלה. בהתחלה אמרתי לה שזה לא עניינה ואם הייתה
באה הייתה יודעת מה היה. אבל אחר-כך, אולי בגלל שהיה לי קשה
לשמור את מה שעובד אמר לי על אבא שלו, סיפרתי לה ואז היא
שתקה.

"מה עובד אמר לך אז כשעברתם את הגדר?"
"חשבתי על זה. תמיד הוא הלך לבד לגדר והצליח לראות המון דברים.
פתאום אני באתי לו עם הריצה והרעש שלי. הוא נבהל ממה שאני
יכולה לעשות. אז עכשיו,  שים לב פנחס, אני מתחילה להיות שקטה
שקטה, לא מפריעה. לעובד לא יהיו טענות".
"את לא תצליחי. אני מכיר אותך".
"ראית שלא הצלחתי פעם במשהו? את המשפט הראשון של עובד אני
הצלחתי להוציא, זוכר?"

אני חושב שגם עיינה כבר מחכה לחופש הגדול כמוני. אני רוצה שנלך
למקום שיש הרבה מאובנים. אני אאסוף אותם ואנסה לזהות. ראיתי
פעם בספר גיאולוגיה ציורים של מאובנים וכתוב שם מאיזה תקופה
הם. אולי בכלל יש מגדיר גם של מאובנים?

אני שואל את עובד אם הוא מחכה לחופש הגדול. אני לא חושב שהוא
מבין למה שאני מתכוון. הוא אומר שמעניין לו עכשיו ללמוד, ושהוא
אוהב את החוג לריקודים ואת המסיבות ביום שישי. ראיתי שהוא רוקד
וגם זוגות אבל לא ידעתי שזה חשוב לו כל-כך. אני אף-פעם לא הולך
לרקוד. אני שואל את עיינה על החוג לריקודים אבל היא לא רוצה
לספר לי. אני לא מבין למה היא כזאת זועפת.
לא רוצה, לא צריך. אני יכול לראות בעצמי.

לא פלא שהוא אוהב, באמת כל הבנות רוצות לרקוד איתו. לדעתי
עיינה רוקדת הכי יפה אבל אף פעם הוא לא מזמין אותה, וכל ריקוד
הוא רוקד עם אחרת.
"פנחס, בוא לרקוד".
"השתגעת? אני לא יודע".
"תלמד, פחדן".
"מה את מדברת איתי? לכי תרקדי, אני אוהב לראות אותך רוקדת".
"בשביל זה באת?"
"בשביל זה ובשביל שלא רצית להגיד לי למה עובד אוהב את החוג
לריקודים. אף פעם לא ידעתי שהוא כזה פופולרי".
"למה זה חשוב לך לדעת?"
למה זה חשוב לי? "אני רוצה שנלך לטייל כמה ימים. רציתי לתכנן
איתו אבל אני כבר לא בטוח שזה חשוב לו. נראה לי שהוא כבר לא
מאד אוהב להיות על-יד הגדר. אני לא בטוח שאני מעיז לטייל לבד.
וחוץ מזה, למה את לא רוקדת איתו?"
אני לא מכיר אותה פתאום. שעיינה תשתוק ככה?
ואז היא אומרת:
"הרבה פעמים אני הולכת לגדר. אבל הוא לא שם. שאלתי אותו פעם אם
הוא כועס על מה שעשיתי אז והוא לא ענה. שאלתי אם אפשר לבוא
איתו לטייל אני מבטיחה להיות בשקט והוא אמר שאם הוא ירצה הוא
יגיד לי. פעם כשהוא לא דיבר עם אף אחד אז הבנתי את זה. אבל
עכשיו הוא מדבר עם כל העולם ורק איתי לא. יש לך הסבר לזה?"
"זאת את שיש לה תמיד הסברים לכל דבר".
"אני לא חושבת שאני מעיזה לחשוב על הסבר".
"אולי הוא כן ירצה לטייל אתך? תחכי קצת".
"די, בוא לרקוד. זה רק הורה, לא מסובך.

למה באתי הנה?
לפעמים אני רוצה לדבר עם מישהו, נראה לי שעובד בכלל לא יבין על
מה אני מדבר. אחרים מהכיתה? עם ערן לפעמים אני מדבר אבל יש לו
דברים אחרים  בראש. גם השאר כל הזמן מתעסקים בועדות ומה צריך
להיות בחברה שלא נראה לי. והמבוגרים רחוקים כל-כך..
יכול להיות שרק עיינה תבין כי נראה לי שגם אצלה זה קצת כך.
אני לא יודע איך להסביר. אני רוצה שעובד יהיה איתי, יעשה את מה
שאני אוהב. כבר לא כמו פעם שהוא לא ענה בכלל והיה הולך לבד, לא
איתי על כל פנים, אבל עם שאר הכיתה שכן. שיישאר שונה, זר. אני
לא חושב שאני יכול להגיד את זה למישהו בכלל, סוף סוף הוא מרגיש
טוב אצלנו ואני רוצה ההפך?







ד.

בסוף הוא הגיע, החופש הגדול. נראה לי שאני היחיד שלא חושב על
הצבא. מאז שנתן חזר מלשכת הגיוס וסיפר על הבדיקות כולם מדברים
רק על זה. איך ערן אוכל את עצמו שהוא נולד רק בספטמבר.. אני
אהיה בן 16  אפילו אחריו אבל במילא אני יודע מאבא שעוד לא
יכולים לדעת בפעם הראשונה איפה נהיה בצבא, וחוץ מזה, יש קודם
חופש.

"עובד, זוכר שהבטחת?"
"במילא התכוונתי לתכנן אתך. רוצה לכמה ימים?"
"אתה חושב שיסכימו לנו?"
"תשאל את ההורים שלך. אתה יודע שלי אין בעיה".
"אני חושב שהם יסכימו, הם תמיד סומכים עלי. מה עם עיינה?"
"מה עם עיינה?"
"גם היא רוצה לבוא אייתנו".
"עיינה? אני לא יודע. אתה חושב שהיא רוצה?"

קיצרנו את התוכניות. לעיינה לא הרשו לכל-כך הרבה ימים. בסך הכל
בת 14 ויש לה עוד זמן זה מה שאבא שלה אמר. היא נראית כזאת
עצובה שישר אני מציע שנצא רק ליומיים. עובד מסכים.

אנחנו נוסעים למכתש הקטן. אבא אמר לי שיש שם המון סוגי אבנים
וגם יש לנו טרמפ עם חיים במשאית של הקיבוץ.
עובד נורא מתרגש. הוא לא מוריד את המשקפת מהעיניים. הוא מראה
לנו המון סוגי ציפורים ואוסף כל הזמן צמחים לתוך מחברת. הוא
מכיר המון צמחים ומסביר על כל אחד איך הוא מצליח להסתדר בלי
מים. את עיינה אני כמעט לא מכיר. היא לא מדברת בכלל. כל פעם יש
עליה משהו פחות. חולצה אחת כבר בתוך התרמיל. את השיער שלה
מפזרת הרוח. כשהיא מורידה את הנעליים והולכת יחפה פעם ראשונה
שעובד מדבר איתה:
"אסור לך ללכת ככה".
"למה אסור? אל תדאג, אני אלך רק בשביל".
"מי אומר שאני דואג. אין לי חשק שהטיול יתקצר עוד יותר".
"אתה כועס עלי שבאתי? אני מפריעה לך?"
אני לא יודע אם אני מפריע להם. אני רוצה שנטייל שלושתנו ושהם
יפסיקו לריב אבל עיינה לא יכולה לשאת את השתיקה הזאת שלו.
"למה אתה לא אומר לי שום דבר?"
"כי את כזאת טיפשה ואין לך שום סיכוי להבין. כשאת יחפה את
עלולה לחטוף מנחשים או עקרבים. וחוץ מזה אין לי מושג מתי את
מתכוונת להפסיק להוריד".
"גם אתה לא מבין. רק כשיוצאים החוצה אפשר להוריד את כל מה שאי
אפשר בקיבוץ. אל תהיה אתה המטפלת שלי פה".
"פנחס, אתה חושב שהיא תחזור אתנו בכלל?"
"לא יודע. אני רק יודע שהבטחתי להורים שלה שהיא תגיע בשלום".
עיינה זורקת עליו את התרמיל הכבד והוא מתחמק. היא ניגשת אלי
כולה מחייכת ושוב אני מרגיש כמו שהייתי בן 12 ורציתי שיהיו לי
אחים לדם.
עובד חוזר, מרים את התרמיל שלה ומעמיס אותו על כתפיו. עיינה
מביטה אליו שואלת אבל הוא מתחיל ללכת והיא מדלגת אחריו. עיינה
לא הולכת, היא מרחפת על האדמה. היא באמת בת הרוח. הידיים של
פרוסות לצדדים ונראה כאילו שהיא רוצה לחבק את כל המידבר.
אנחנו מגיעים למעלה. כל המכתש נפרס מתחתינו. אני שואל איך הוא
בדיוק נוצר ועובד שואל אם יש לי את הספר ההוא בגיאולוגיה.
אנחנו כבר מתחילים לקרוא ולחפש תשובה. אני לא שם לב שעיינה
מתרחקת. הנה השרטוט של המכתש, נראה אם זה דומה למה שרואים
מתחתינו.  אנחנו מדברים די הרבה זמן ואז עובד שואל:
"איפה עיינה?"
"שאתה תדאג? גם אתה נוהג להעלם לפעמים".
עובד משאיר על ידי את כל התרמילים והולך לאחד הכוונים. אני לא
יודע אם הייתי מצליח להבין את הכל בדיוק אבל עובד הראה לי
והסביר והתמונה מתבהרת. אני צריך ללמוד על זה יותר בבית. כשנרד
אני אקח דוגמאות של אבנים מהקיר של המכתש, האבנים הללו הן
מתקופות שונות, ככל שיורדים האבנים יותר עתיקות.
עובד ועיינה חוזרים. כשהם מתקרבים אני רואה שהם שקועים
בוויכוח.
"זה לא שזה לא מעניין אותי עובד, זה פשוט מפריע כל-כך. המידבר
רובץ בכזאת שלווה, פתאום רואים את כל הנוף הזה שאי אפשר לעמוד
בפניו ואתם פותחים ספר ומנסים לפרק אותו לחתיכות ולקרוא בשמות
ולמצוא תאריכים. לי זה פשוט מפריע".
"את חושבת שאני לא רואה את מה שאת רואה?"
הם נעמדים על-ידי, עיינה שותה מים, טיפות גולשות משני צדי פיה
ועושות דרכן אל הצוואר. יש להן דרך ארוכה על הצוואר שלה,
אחר-כך הן נספגות בחולצה. רק עכשיו אני רואה שגם את החזייה היא
הורידה, אני מרים עיניים אל עובד ורואה שגם הוא מביט על הטיפות
המטיילות.
"הבור הענק הזה, לא יודעת איך קוראים לו, ואם נוצר בתקופת
המזוזואיקון, אני יודעת שאם הייתי יכולה לעוף פנימה, לרגע זה
היה כל-כך קרוב שהתרחקתי מפה. אני לא הייתי בטוחה שלא אקפוץ".
עובד תופס בכתפה ומרחיק אותה משפת המכתש.
אנחנו מתחילים לרדת. אני הולך ראשון ואוסף בשקיות חתיכות
אבנים. עובד ועיינה הולכים אחרי. הם שותקים.

בערב, על יד המדורה, עיינה שואלת למה יש פה מידבר בכלל ואני
נזכר במה שלמדנו בשיעור גיאוגרפיה על רשת המדבריות העולמית.
עובד אומר: "נכון, אבל יש עוד מידבר בארץ, מידבר מקומי שנוצר
אחרת".
"למה אתה מתכוון?"
"למידבר יהודה. זה מידבר צל גשם"
"צל גשם" עיינה מתפרצת, "קוראים  למידבר צל גשם?"
"כן, אבל את בטח לא רוצה לדעת מה זה כי זה מפריע ליהנות".
"אל תהיה טיפש, וחוץ מזה, איפה מצאת את השם הזה?"
"זאת לא המצאה שלי. זוהי תופעה בטבע שמידבר נוצר בגלל צל הגשם,
כלומר, הגשם מסרב לרדת כשהוא עובר מעליו".
"נראה לי שאת זה אני מבינה. אבל אני לא מתכוונת להסביר לכם
בכלל כי על הכל אתם צוחקים".
גם כשנכנסנו לשקי השינה והיה כבר שקט, הסתכלתי על מיליוני
הכוכבים וחשבתי שאני רחוק מהבית ומרגיש כל-כך טוב, שמעתי אותה
פתאום  צוחקת ואומרת: "צל הגשם" כאילו המילים האלו הן החברות
הכי טובות שלה מהיום.

תמיד חשבתי שבלילה הכל שקט, אבל עכשיו כשאני פה בחוץ אני שומע
רשרושים וזמזומים ואת הנשימה הכבדה שלי. בנשימות של עיינה יש
עוד הפסקות קטנות של צחוק. עובד הכי קרוב אלי ודווקא את הנשימה
שלו אני מתאמץ לשמוע. היא כל-כך שקטה שבא לי להתקרב אליו יותר,
אבל מה אני אגיד לו אם הוא יתעורר?







ה.

היום עיינה באה. היא התיישבה על המדרגות מתחתי וראיתי איך
שהשערות שלה, שהיא עשתה צמה. אני לא חושב שזה מתאים כי יש לה
שערות קצרות ודקות והצמה שלה מדי קטנה. אמרתי לה למה את קושרת
את השערות שלך והיא הסתכלה עלי די מופתעת.
"תמיד אני אוספת אותן".
"אבל זה לא מתאים לך בכלל".
באמת היא הייתה מופתעת, כי היא אמרה לי: "ממתי אתה מסתכל מה
מתאים לי? זה חדש".
אני לא בדיוק הבנתי מה חדש, אבל לא שאלתי. עיינה שואלת תמיד מה
שהיא לא מבינה. אני זוכר איך בכתה ז' אספו אותנו (את הבנים)
והסבירו לנו על ההתפתחות. אמרו שהבנות בגיל הזה מתפתחות הרבה
יותר מהר. חשבתי אז שמתכוונים לחזה ולשערות, אבל עכשיו אני
מבין שגם התכוונו לא רק בגוף.
"אל תיבהל פנחס. זה דווקא מוצא חן בעייני שאתה מסתכל על
התסרוקת שלי".
"מה כל-כך מוצא חן בזה?"
היא צוחקת עלי. אם היא קטנה ממני בשנתיים אז היינו צריכים
להתפתח יחד, לא? אבל יש גם הבדלים. אני חושב שערן מתעסק עם
הבנות כבר כמה שנים. אני באותו הגיל ובכלל לא. רק עיינה
מעניינת אותי וגם זה בטח בגלל עובד.
"זה היה יותר נחמד שאמרת לי על השערות"
"יותר נחמד ממנה?"
"יותר נחמד מהמחשבות שאתה לא אומר".
"מה את חושבת שחשבתי?"
"לא יודעת. אתה שותק אותן"
"טוב,  אבל קודם תספרי לי את משהו".
"בשביל זה באתי, ילד. בשביל לספר לך. רק לך, למי עוד אני
יכולה? אני בכלל בקושי מתאפקת. כבר שבוע מאז הטיול. חשבתי
שאחריו הכל יהיה אחרת ועובד ידבר איתי. אבל כלום. מזל שאתה
קיים".
"למה?"
"כי בטיול הכל אחרת. אני מרגישה כל-כך שמחה. אני אוהבת ללכת,
לראות אתכם, לדבר. וכשמגיעים לקיבוץ אני רוצה שזה ימשיך ופתאום
אני לא יודעת מה להגיד. ועובד, אני חושבת שהוא עושה עיקוף
כשהוא רואה אותי".
"ואת רוצה שאני אשאל אותו מה קורה? אני לא יודע אם אני מעיז".
עיינה מנענעת בראשה והשערות שלה קופות החוצה מתוך הצמה. "אני
רוצה להגיד לך כי אני רוצה לספר למישהו ואין לי למי חוץ ממך.
פנחס, זה בסדר? אתה מסכים לשמוע את כל השטויות שלי?
הרגליים שלה ארוכות והיא מותחת אותן עד המדרגה התחתונה. הן
נגמרות שם בתוך הנעליים. באמת יותר מתאים שלא יהיו לה בכלל
נעליים.
"את יודעת מה חשבתי קודם? איך את מעיזה לשאול כל מה שאת רוצה.
אני לא העזתי לשאול אותך המון דברים".
"תשאל משהו שלא העזת".
"מה חדש בזה שהסתכלתי על השערות שלך?"
עיינה מחייכת ובתוך העיניים של קופצים אורות קטנטנים. "פנחס זה
כדורגל, וטיולים עם עובד, ואבנים. בכתה שלך כבר המון בנים
מתחילים עם הבנות אבל לא אתה".
"רגע טיפשה, את חשבת שאני מתחיל אתך?"
"לא, איתי אני יודעת שלא, אבל חשבתי שאולי פתאום שמת לב שיש
בנות בסביבה".
"למה זה חשוב לך"
"כי זה חשוב לי, ומה שחשוב לי אני רוצה שיהיה גם לחברים שלי".

היא הולכת. אני מנסה לחשוב על מה שאמרה. לא יודע מאיפה להתחיל.
אבל אם היא באה אלי, ככה היא אמרה, אז גם אני יכול ללכת לדבר
איתה כשאני ארצה לדבר עם מישהו.
הרעש בחוץ חזק פתאום, כולם חוזרים מהבריכה. שאול סוחט עלי את
הבגד-ים שלו. (פסיכי, כולם יכולים לראות לו). עובד, הוא תמיד
נשאר עם מכנסי ההתעמלות שלו. אף פעם לא לובש בגד-ים. דווקא הוא
היה יכול להרשות לעצמו, אבל נראה לי שהוא בכלל לא תופס איזה
גוף אדיר יש לו. העור שלו חלק ומבריק בלי אף שומה. בכלל לא
צריך להשתזף העור הזה. כשאני על-ידו במים ישר אני רוצה להתלבש.
עם כל הכתמים שלי, אני תמיד צריך להיזהר לא להישרף. אבל על זה
אני  לא מעיז לדבר אפילו עם עיינה. אם עובד  ישב פה אני אספר
לו מה שעיינה אמרה, אני אעיז וזהו.
"ראיתי שעיינה יצאה מכאן. מה היא רוצה?"
"לדבר איתי. גם עליך"
"היא מדברת אתך עלי? טוב, אז אני אדבר איתה עליך".
"לא נראה שאני אהיה נושא השיחה שלכם עובד".
"פנחס, אתה באמת צריך לבוא לבריכה. זה לא עסק להשאיר אותך פה
לבד".
צודקת עיינה. הוא לא מוכן לדבר עליה וזהו. מעניין אם הוא יסכים
שתבוא אתנו לעוד טיול.
עוד טיול. כל-כך חם עכשיו שהאנשים חושבים רק על הבריכה. זה לא
שאני לא אוהב להתרחץ אבל קצת נמאס מהמלחמות האלו במים וכל אלו
שמשפריצים. למים יש ריח חריף של כלור שלא עוזב אותי אחר-כך כמה
שעות.
"אני לא מת על הבריכה אתה יודע, אם המים היו בלי כלור, זה משהו
אחר".
"הי, רוצה מים בלי כלור?"
"כן. איפה?"
"חכה, אני מביא את האטלס. כבר מזמן חשבתי שיש גם מים בארץ
הזאת. לא רק מידבר. אולי נלך לאיזה נחל בצפון".
הכי אני אוהב את עובד כשהוא מתכנן משהו שהוא אוהב. העיניים שלו
גדולות ושחורות יותר מתמיד. הוא מצביע  באצבע על כל הפסים
הכחולים ומקריא שמות: ירקון, תנינים, נעמן, כרכרה. רק צריך
לבחור.
החלטנו שנלך לאחד הנחלים הקרובים יותר, ככה יש יותר סיכויים
שירשו לנו. ואז עובד אומר כשאצבעו על המפה: "אתה תלך לדבר עם
אבא של עיינה, ניראה לי שעליך הוא ממש סומך". סוגר את האטלס
ומחזיר אותו לכיתה.
לך תבין אותו.

דיברתי עם ניסים. הוא אמר:  לא! גם ככה הוא לא יודע מה קרה
לעיינה. הילדה הזאת הייתה תמיד עליזה, פטפטנית, קופצנית, (הוא
אמר, לא אני), ובזמן האחרון היא שקטה וקשה לדבר איתה. יש לה
מצבי רוח והם קצת מודאגים. חשבו להתייעץ עם המחנכים שלה. הם לא
חושבים שהטיולים האלה מוסיפים.
חשבתי אם להגיד לו שבטיולים עיינה אחרת. וגם שאיתי היא מדברת.
לא העזתי. אף פעם לא דיברתי ככה עם מישהו מההורים. אני לא
יודעם אם להגיד לעובד ואז אולי נצא לבד, וזה יהיה בדיוק ההפך
ממה שהבטחתי לעיינה. אם אני אגיד לה אז כמו שאני מכיר אותה היא
תרד לחיי אבא שלה ואז ניסים כבר לא יסמוך עלי יותר.
אולי כדאי בכל זאת שאני אספר לו? אני לא יודע איך. חבל שאני לא
יכול לשאול את אבא על זה. גם איתו לא דיברתי אף פעם על דברים
כאלה.
אני חושב שאשאל את עובד מה עושים.

בסוף ניסים פתר את הבעיה. הוא סיפר לעיינה. היא הייתה כל-כך
מופתעת.
"אתה ביקשת רשות מאבא שלי והוא לא הסכים?"
"לא ידעתי איך להגיד לך. לא רציתי שתריבי איתו בגללי. עובד אמר
שאבא שלך סומך עלי ואני לא רציתי לקלקל"?
"זה מה שעובד אמר?"
"כן. עיינה, רגע, מה אבא שלך החליט?"
"אני סיפרתי לו. פשוט הסברתי לו איך אני בטיולים וניסיתי גם
להסביר לו למה השתניתי אבל בלי להגיד כלום על עובד. רק גיל
ההתבגרות וכל זה. אתה יודע, ההורים, רק תגיד להם גיל ההתבגרות
והם פתאום נעשים כאלה מבינים וכאלו משתתקים. איך שזה מביך אותם
- בקיצור, הוא פשוט שתק ואימא קראה לו רגע הצידה. זה משגע אותי
איך שהם לא מסוגלים לדבר על-ידי אבל מה זה חשוב, אחר-כך הוא
אמר שהם מסכימים, רק שיש להם כמה תנאים".
"עיינה, השתנית בגלל עובד?"
היא מסתכלת עלי "כאילו שאתה לא ידוע".
הדשא דוקר לי מתחת לברכיים. אני גורר את הטוסיק שלי למדרכה.
שוב מצליחה להגיד מה שלי אין מילים. בחיים אני לא הייתי מעיז
להגיד למישהו. מה למישהו, אפילו לעצמי לא. אני רוצה שעיינה
תמשיך אבל אני לא יודע מה להגיד.
"עיינה, למה בגלל עובד?"
היא מביטה בי ויש לה חריצים על המצח בין הגבות. עכשיו גם לה
אין מילים.
אני חושב שעצמתי רגע את העיניים כי כשהסתכלתי עליה שוב המצח
שלה היה חלק. אני רוצה לצעוק שאם היא לא תדע איך אני אבין, אבל
עיינה אוספת את הסנדלים שמוטלים על הדשא ומקרבת את הרגליים עד
שהן נוגעות לה בבטן. עכשיו אני רואה איך הסנטר שלה עושה חור
בברכיים. היא מסתכלת על אצבעותיה, הן מגלגלות את רצועות הסנדל
כאילו שהן לא שייכות לה בכלל. מתנערת, פורמת ומכניסה את כפות
הרגליים המאובקות שלה פנימה. היא מסובבת את הראש אחורה:
"פנחס, מתי נוסעים?"
"נוסעים? אני, עוד לא חשבנו על זה. צריך למצוא כמה ימים שלא
לומדים ולא עובדים. לא כדאי בסתיו כי אז חורשים וזה שיא העונה,
אני לא יכול".
עיינה שוב ילדה בת 10. קופצת סביבי ומפטפטת. פתאום היא מחבקת,
אז הראש שלי פונה לכל הצדדים לראות אם מישהו ראה.
"עופי מפה שאני לא אתחרט".
"אתה לא. אתה בכלל לא יכול בלעדי. אני עפה ואני יודעת שלא
תשכחו אותי".
היא צודקת. אני באמת לא יכול בלעדיה.







ו.

"אתה מצטער שהגעת אלינו בגיל 12?"
"איך אפשר להצטער או לשמוח על מה שלא בחרתי בו?"
"אבל אם לא היית מגיע, לא היית לומד את כל מה שאתה יודע".
"הייתי לומד משהו אחר".
"כל-כך בקלות אתה מוותר על הביולוגיה?"
"אתה חושב שבערבית אין שמות לצמחים ולציפורים?"
"אני יודע שיש. אבל לא בטוח שהיית מכיר מגדיר צמחים, מגדיר
זוחלים, מגדיר ציפורים".
"לא בטוח שהייתי צריך. חשבת פעם למה בקיבוץ משתמשים
במגדירים?"
"לא. למה?"
"על הפרחים והציפורים לומדים בכיתה. הבדואים פוגשים אותם בחוץ.
בטבע. אתה צריך
מגדיר כשאתה יושב בחוץ ורואה כל רגע של כל פרח מלידתו ועד
מותו?"
"זה רעיון יפה. בכל זאת נשמע לי מתאים יותר לעיינה מאשר לך.
כתבת לה על זה?"
"מי אמר שאני כותב לה?"
"קשה לי להניח שהיא הייתה כותבת לך בלי שאתה עונה לה".
"מי אמר שהיא כותבת לי".
"לא רק לך. גם לי. היא"
"לך היא כותבת על המכתבים איתי, אז למה לי היא לא כותבת על
המכתבים אתך?"
"כי עובד בשביל עיינה זה רק עובד. ופנחס בשביל עיינה זה בשביל
לספר על עובד".
"אתה כועס עלי?"

מישהו צועק: "יאללה, תסתמו" ואני נזכר איך הקמנו את האוהלים
צפוף כי לא היה מספיק מקום. מזל שרק שניים יכולים לישון באוהל
סיירים. רעש הנחירות בחוץ מזכיר את המסע של הימים האחרונים.
אפילו שהייתי עייף כבר בצהרים, בלילה,  כשאני לבד  עם עובד אני
לגמרי מתעורר. בצבא, כמו בטיולים, יש דברים שאפשר לדבר עליהם
רק בלילה בחוץ כשחושך מסביב.

עובד מסובב אלי את הגב ושוקע בתוך שק השינה שלו. הוא נושם
כל-כך בשקט. אני מכיר את נשימות השינה שלו. נרדם במהירות כאילו
שלא אמרנו כלום. כאילו שהיא לא נמצאת פה באוויר.  אולי מי
שנולד במידבר יכול לישון בלי שהכל מציק ומטרטר כמו רעש כלי נשק
באימונים אינסופיים.
הוא ישן ולי צפוי עוד לילה של נדודי שינה.

מכתב מעיינה:
'לכו לעזאזל שניכם. השארתם אותי פה לבד, ונמאס נמאס מהכל.
אין לי עם מי לדבר. ההורים שלי  מודאגים נ ו ר א ! אתמול שכבתי
על ספסל אחד בגן המשחקים. הוא היה ריק כי סתיו עכשיו וכל
האנשים ברחו פנימה. הייתה רוח נורא מוזרה, היא לחשה למטה איפה
שפגשה את העשבים היבשים על האדמה, היה לה קול שורק קצת יותר
גבוה בין השיחים  וקול רועם למעלה בצמרות של העצים. לפחות לרוח
יש גוונים בקול. כל השאר מדברים בקול אחד. קבוצה, עבודה,
תנועה, ולי יש חשק לצרוח לכולם ולהחריש את אוזניהם אבל עכשיו
אני כבר לא מעיזה כלום. גם ככה שאני שותקת יש לי הרגשה שאני
מסתכנת במשהו.
כייף לכם שאתם ביחד. לפחות לא עשו לעובד בעיות כשהוא ביקש
להיות בצנחנים, אתך. אתה חייב לספר לי מה שאתם עושים. המון
פעמים אני חושבת האם הצבא מזכיר לעובד את החיים שלו באוהל,
והנדודים'.

אני לא חושב שצבא זה בשבילי. הכושר שלי לא משהו. במסעות אני
מתנשף כמו קטר. אבל תמיד ברגעים האלה אני חושב על הלילה, ועל
השיחות עם עובד. בקיבוץ אף פעם לא דיברנו כמו עכשיו.
"עובד, מה הזיכרון הכי מוקדם שלך?"
עובד לא יודע בדיוק באיזה גיל הוא היה, אבל כשהוא מתאר את
השמלה השחורה והעיניים השחורות שזרחו אליו, איך  הייתה מערסלת
אותו בזרועותיה ושרה שירי מדבר מתוקים להרדימו, הוא אומר לפתע
שרק האור בעיניים הבהירות של עיינה הזכיר לו פתאום את התמונה
הזו, כי מאז שהוא זוכר את עצמו לאימא שלו היו פנים  שחורות
והעיניים שלה היו צרות וכבויות.
פעם ראשונה שעובד מזכיר את אימא שלו. אני לא זז, לא שואל שום
דבר כדי לא להפריע,  עובד מסתובב. אני מחכה לשמוע את נשימות
השינה שלו.
אני יודע שעובד הגיע אלינו אחרי שאימא שלו מתה. אני זוכר איך
חשבתי פעם שכשנגדל נוכל לדבר על הכל. אבל הכל נעשה מסובך יותר
ויותר. אפילו עיינה שהעיזה כשהייתה ילדה מתחילה להיזהר.

בדרך כלל נותנים לנו לצאת יחד. הפעם עובד נישאר לשמור. פגשתי
בקיבוץ את עיינה. חשבתי שראיתי אכזבה בעיניים שלה אבל היא
אמרה: "חבל שהוא נישאר. אבל אני שמחה שאתה פה".
"עיינה, מותר לשאול?"
"נו"
"למה נדלקת כל-כך על 'צל הגשם' אז בטיול?"
"פנחס, מאיפה גירדת את השאלה הזאת?"
"אני זוכר איך אמרת  צ ל   ה ג ש ם , את ממש ניגנת את המילים
האלו".
עיינה מזיזה את העיניים, מסתכלת למקום רחוק שאני לא מכיר.
"כשהוא הסביר מה זה, אני הרגשתי כאילו שאני המידבר. עובד, הוא
מתחיל עם כל הבנות רק איתי לא מדבר. אם לא הייתי רואה את
העיניים שלו הייתי מתייאשת מזמן. אבל אני לא יכולה שלא להרגיש
במבטים שלו, בעיניים השחורות והטורפות שלו. ואני לא מבינה מה
קורה".
אני מספר לעיינה על השיחות שלנו באוהל. אני חושב שעובד מפחד
להתערסל בזרועותיה של עיינה כדי שפניה הבהירות ועיניה הזורחות
לא ישחירו ויכבו אם יהיו יחד.

"עובד, מה אתה חושב על עיינה?"
עובד מתעסק בחגור. איזה שטות. לא יכולתי לחכות עד הלילה?
"אם לא היית מסתובב בקיבוץ עם חצי מהבנות לא הייתי שואל אותך.
אבל אתה כן. אז מה עם עיינה?"
עובד מסתכל עלי. "לעזאזל פנחס. תעזוב אותי, טוב?"
עברנו כבר 7 ק"מ  ויש הליכה עד הלילה. איזה שד קפץ עלי דווקא
עכשיו לשאול אותו?
אבל בלילה כשאני מזכיר את השם שלה הוא נכנס לתוך השק שינה שלו
ומנתק מגע.
יש משהו בצבא שעושה את הכל דחוף. כאילו כשאתה נוגע בנשק ומשחרר
צרור למטרה אתה פתאום צריך להספיק את הכל עוד באותו רגע. כבר
אין זמן לדחות את מה שחשוב לך באמת.
עובד מתרחק ממני, תומך בשמעון ולא מוותר לו שלא ישבר. באיזה
חומר נפץ נגעתי אני מגלה רק בערב כשהוא בונה אוהל עם חייל
אחר.
אף פעם לא ישנתי צפוף כל-כך באוהל קטן כל-כך. לאיזי יש ריח
זיעה חריף של קילומטרים עם חגור ומכשיר קשר על הגב. גם אני
מריח ככה? הלוואי והוא היה מפסיק עם התנועות הקצובות האלו בשק
שינה שלו. הנשימות שלו חורקות שבא לי לסתום הכל ולנתק מגע.
להפסיק לשמוע, לנשום, להריח. אולי אני אצא החוצה, אבל אז אני
עלול לטפס על אוהל אחר.






ז.

מזיזים אותנו ממש על הגבול עם מצרים. שומעים חדשות כל שעה. פעם
בכמה שעות בודקים את הנשק וחוץ מזה רק מחכים. עושים טוטו אם
תפרוץ מלחמה. אין  עם מי להתווכח, לכולם ברור שמוכרחה לפרוץ
מלחמה. אז עושים טוטו מתי.
שעות וימים של ציפייה דרוכה ולי אין עם מי לדבר.

כבר כמה ימים שאנחנו רצים אחרי המלחמה. יש מורל אדיר. מתחילים
לתפוס את גודל ההצלחה. בקשר שומעים כל הזמן על עוד נקודות
כבושות. והכל, הזמן והנוף עוברים בטיסה. להסתכל בעיניים
המבצבצות מתוך פרצופים שזופים ומטונפים זה לראות המון גאווה.
קשה להכיל את תחושת העוצמה והשמחה. ראיתי במו עייני חייל אחד
יושב ומלטף את המדים שלו. מה מלטף, הוא חיבק אותם ממש.

מישהו צועק   פ נ ח ס  וכמה רצים אלי בצעקות "בוא הנה". אני רץ
איתם לא מבין רק מסתכל על האצבעות המושטות קדימה. אני רואה
חייל רץ, טס, דווקא על הגבעה ההיא מטפס כמו משוגע. לוקח לי כמה
דקות עד שאני מבין. עובד.

כולם עומדים קפואים, מסתכלים איך הוא רץ וכושל. אף אחד לא רץ
אחריו. ידיים מחזיקות בי אבל אין  צורך. הגוף שלי, כל הכוח
מתנדף. אני בקושי עומד. עובד רץ בתוך שדה מוקשים וכולם כאילו
מחכים לשמוע פיצוץ אדיר.

מרחוק נשמעת צעקה ועובד נעלם בין הסלעים.
מישהו רץ ומביא משקפת. אחר-כך הוא צועק. "עובד שוכב שם. לא זז.
אבל הוא לא עלה על מוקש".
אלי מביא מגפון וצועק בו עד שכל המידבר רועד: "עובד, אל תזוז.
אנחנו באים לחלץ אותך".

יש הרבה תכונה. אני יושב ומקשיב. אלי מפזר את כל החיילים
שמתיישבים כמעט בשורה ומסתכלים. כאילו שאם יעזבו אותו במבטם
הוא עלול להעלם. אלי קורא אליו את כל המ"מים והמ"כים וגם אותי.
הם מנסים לחשוב איך לחלץ אותו. ממני הוא מבקש לדעת מה קרה
לעובד. אין לי מושג. המון ימים שלא דיברתי איתו. ואז אני נזכר
איך בגיל 12 הוא הגיע אלינו ואני אומר:
"עובד בדואי. עד גיל 12 הוא חי במידבר באוהל עם השבט שלו".
כולם מקיפים אותי אבל אני מרגיש כאילו אמרתי יותר מדי ולא יכול
יותר לספר כלום.
הכל מטשטש לי. אני לא יודע כמה זמן עובר עד שמגיעים החבלנים
ומתחילים לסמן שביל נקי בתוך שדה המוקשים.

אני הולך עם אלי אחרי החבלנים. הולכים צעד ומחכים. שומרים על
מרחק סביר מהם.  כבר כמעט לילה כשאנחנו מגיעים אל עובד.
אני נוגע  בו ראשון. הגוף שפוך. מצחין מצואה, אפור מהאבק שדבק
בשיער ובמדים. החובש תופס לו ביד: "יש דופק. תיקחו אותו מהר
החוצה, צריך לחבר לאינפוזיה".
אני מרים את עובד על האלונקה. הוא כבד. כל-כך כבד. כאילו עזבו
אותו החיים ונשארו רק עצמות, בשר, שרירים. משום מקום מגיע
הליקופטר ואלונקה נפרשת. זה לא הוא שם, זה מישהו שאני לא מכיר.
אני רץ כמו משוגע לקצה המחנה. אני מריח את עצמי. בזמן שעובד
גמור, מחוסל שם על האלונקה אני מוצא את עצמי בשירותי שדה
מטונפים  מאונן בפראות. עובד חצי מת והגוף שלי חי כל-כך. הכל
נוזל ממני, זיעה, זרע דמעות.







ח.

חוזרים לבסיס. אלי קורא  לי למפקדה ומספר שעובד כבר לא בבית
חולים. הוא רוצה שאני אסע אליו ואבדוק מי שפט אותו ומתי הוא
חוזר ליחידה.  אף פעם לא הייתי בבית כלא אבל עם עובד מסוגל
להיות שם אז גם אני יכול.

התמונה של שערים ושרשרות לא מתאימה פה. עוד מקום כמו בסיס עם
ביתנים וגדר מסביב. שומר אחד לוקח אותי לצריף ומכניס אותי לאחד
החדרים. עובד שוכב על מיטת ברזל. חושך וסרחון  של מקום סגור.

הייתי צריך לדעת שאין לי סיכויי. כבר כשחשתי באובך ובצחנה
הייתי צריך לדעת. אין לי בכלל חשק להיזכר בניסיונות לדבר אל
ליבו. אחרי זמן שנראה לי כמו יום  שלם אבל בטח היה רק כמה דקות
הלכתי לדלת ורק אז הוא אמר: "אל תבוא יותר".

היום אני משתחרר. עיינה כבר התגייסה. קצת חבל כי דווקא עכשיו
יכולתי לדבר איתה יותר. כל השיחות הגנובות שבהן היא ניסתה לברר
מה היה, הטלפונים הבהולים שלה. עובד נעלם, אף אחד לא יודע לאן
הוא הלך כששיחררו אותו מהכלא.
אני שמח בשבילה, היא כבר הייתה מוכרחה להסתלק מפה.
אני יודע שגם אני אכזבתי אותה. אבל היא לא סחבה את גופו המעולף
הכבד והמסריח מתוך שדה מוקשים שומעת את הקללות שניתזו חרישית.
'בסוף יהרגו חברה מהמחלקה רק בגלל המשוגע הזה'.
היא שאלה אותי מה קרה. אמרתי לה שקצת תפסנו מרחק ולא דיברתי
איתו באותם ימים ולכן אני לא ממש יודע מה קרה. לא סיפרתי לה
שזה היה בגללה. גם היא צריכה להרגיש אשמה?  לא מספיק שאני?

איזה מוזר, באמצע חדר האוכל חיים ניגש אלי  ואומר: "לא תאמין
מי מילא לי דלק היום. באמצע המידבר. תחנה הכי נטושה שאני מכיר
בדרך לאילת. הוא הכיר אותי ואמר שלום כשמילא לי דלק. לא הצלחתי
לשאול אותו מה קורה והוא לא אמר כלום, רק 7 לירות בבקשה".

חיים בכלל לא שם לב שהוא לא אמר לי מי. בטח שאני יודע. עוד
היום אני אשלח לעיינה מכתב. הבטחנו זה לזו שאם נדע משהו נספר.

מכתב מעיינה:
'אחרי שכתבת לי על תחנת הדלק נסעתי לשם בחופש הראשון מהצבא.
לבשתי את המדים ונסעתי בטרמפים עד שם.
עובד מילא דלק באחת המכוניות כשירדתי מהמשאית. הוא הסתכל עלי
והמבט שלו היה זר ורחוק. אבל אני כבר לא בת 10, אני  ניגשתי
ישר אליו. הוא החזיק את צינור הדלק כאילו שהוא זקוק לכלי נשק
להתגונן מפני. הנחתי את הידיים שלי אצלנו על החזה והרגשתי איך
העיניים שלו מתקרבות וחוזרות להיות מוכרות והגוף שלו כאילו נמס
לי לתוך הידיים.
הוא ניסה לגרש אותי ומצא אפילו אוטו שעולה לצפון אבל אני לא
ויתרתי. בסוף הוא הסכים שאני אשאר איתו ליום אחד ואמר שאחכה,
הוא כבר גומר את המשמרת שלו.
היה שם סלע גדול ושטוח איפה שהאספלט של תחנת הדלק מתחבר
למידבר. אני שכבתי עליו ושוב שמעתי את הרוח אפילו שענפי השיחים
הצהובים כמעט ולא זזו.
לא הכל אני יכולה לספר לך אפילו שהבטחתי. נשארתי אצל עובד ואני
לא יודעת מה אני אעשה בלעדיו כי הוא ביקש ואני הסכמתי לתת לו
קצת זמן. הוא צריך לסדר לו את הבלגן בראש.
לא נראה לי פנחס שזה הזמן לדבר איתו. הבטחתי שאחכה עד שיבוא.
אני לא חושבת שהוא מסוגל בכלל לפגוש מישהו מהקיבוץ עכשיו. בטח
לא אותך, אז תן לו גם אתה זמן ותתפלל שיחזור'.

לא מספיק שאני דואג לעובד, עכשיו גם עיינה מתחילה להדאיג.
כשהיא באה לחופשות כל פעם היא נראית יותר רע. היא  כל-כך רזה
והפנים שלה חדים ועצובים. אני יודע שגם ההורים שלה דואגים כי
ניסים הזמין אותי פעם  והם שאלו אותי אם אני יודע מה קורה. לא
ידעתי מה אני יכול לספר להם וגם עיינה כמעט לא משתפת אותי
בכלום. פעם אחת שאלתי אותה:
"את החזקת מעמד וחיכית וידעת שבסוף תמצאי אותו אז למה עכשיו את
נופלת?"
היא אמרה לי וזה עשה כל-כך רע: "כי עכשיו כל תא בגוף שלי מחכה
לו".
אמרתי לניסים שאני לא יודע מה קורה, שאנחנו כמעט לא מתראים,
וגם אני דואג ואם אוכל לעזור במשהו אז אני רוצה. אימא שלה
אמרה: "הזמן מרפא, ניתן לה זמן עכשיו".

זמן. הכל נראה אחרת בקיבוץ. אני מדבר עם אנשים שאני עובד איתם.
הם אומרים שזה ההבדל בין להיות ילד בקיבוץ להיות חבר קיבוץ.
אני לא יודע אם אני מוכן כבר להיות חבר קיבוץ. כל מי שמשתחרר
מהצבא נכנס לחדר משפחה. תיבת נוח הקיבוץ הזה, זוגות זוגות
משפחות משפחות לך תנסה לחיות פה לבד. אני מוכרח לצאת מפה. לא
יודע לאן, אולי אני צריך ללכת ללמוד, יש תור צעירים.
גיאולוגיה, אני מוכרח לבדוק באוניברסיטה איך אני יכול להתקבל
ללימודי גיאולוגיה נראה לי שזה הכי מתאים.







ט.

כבר ערב. גשם סתווי מבשר שנה ברוכה. עיינה עומדת בדלת שלי
ואומרת: "בוא, רק אתה חסר".
"נעים להיות חסר לך עיינה".
"יהיה לך עוד יותר נעים כשתראה מי נמצא בבית של ההורים שלי".
"לא, אלוהים, איך הצלחת?"
"לא יודעת. ותאמין שלא נשאר לי אוויר כמעט. כשהגענו לשער של
הקיבוץ עובד נעצר, אחר-כך התחיל ללכת אחורה. אני רצתי אחריו
ניסיתי לגעת בו, כל הגוף שלו היה רטוב מזיעה.
עובד, מה קורה?
ואז הוא אמר והמילים שלו היו כל-כך מוזרות: 'אני מרגיש כאילו
אני בן 12 עכשיו. השער הזה מפרק הכל לחתיכות. את שייכת לכאן
אבל אני לא. הכל מתהפך לי עכשיו. כאילו שהחיים מתחילים במקום
הזה כשעמדתי עם אבא ועם אבירן לפני 9 שנים וממשיכים אחורה'.
'ומה יש מאחורי השער?'
'בדידות. יש גם את אימא שלי. והבדידות שלה. את הצער שלה היא לא
מדברת. רק הידיים שלה מנסות לא לתת לי לצאת עם העדר מספרות את
בדידותה. ויש את השקט מסביב. והשמש שצועדת מצד אל צד בשמי אבק
כל בוקר מחדש'.
'ואת מה שהיה שם מאחור אתה רוצה לקחת קדימה?'
הוא לא מבין אותי אבל אתה יודע, אצלי הכל מילים. ואני מסבירה
לו:
'את הבדידות, והשקט, והשמש שצועדת מצד לצד כל בוקר מחדש?
'אני לא רוצה אבל זה מה שיש".
'יש גם אחרת. יש את הידיים שלי שמסרבות לתת לך ללכת אחורה. תן
לי לרצות אותך כל בוקר מחדש'.
עובד צחק בפעם הראשונה מאז שהחלטנו לבוא לקיבוץ ולפגוש את אבא
ואימא. הוא אמר לי שאולי בגלל שאני דומה לאימא שלו, לזכרה, כי
אנחנו שתינו בנות הרוח, אולי בגלל זה הייתי מחוץ לתחום כשהייתי
ילדה. זה בסדר פנחס. גם אני לא הבנתי בדיוק. אני אמרתי לו: קח
אותי הכי רחוק שאפשר, אני רוצה להיות אתך שם. והוא ענה: הכי
רחוק  שאפשר זה ללכת להורים שלך להראות להם איזה חתן את מביאה,
כך הוא אמר הטיפש".







י.

חדר קטן. תריסים סגורים רק אור מנורה מאיר מלמעלה את השולחן
העגול. ניסים יושב בכורסא וברכה קופצת ישר להביא עוד צלחת עוגה
בשבילי. כולם נראים כאילו אין אור סביבם כי כל האור התאסף
להאיר את מי שיושב על הספה הנמוכה. עיינה עומדת בצד ואני לא
יודע איפה לשים את עצמי. מילים כמו שלום מה נשמע זרות ברגע
כזה.
ניסים אומר: "הזמנו אותך פנחס" ונראה שהוא לא יודע איך לסיים
את המשפט הזה.
רק עיינה יכולה להציל את המצב ודווקא היא נצמדת לקיר ונותנת
למבוכה להתגבר. הידיים שלה מטיילות על השיער השחור וחוזרות אל
ביטנה. אני מבין  שמצפים ממני לשבור את השתיקה.
"איך היא הצליחה להביא אותך לקיבוץ, עובד?" אני שואל.
"עיינה תמיד מצליחה, אתה לא יודע? לפעמים זה לוקח שנתיים אבל
בסוף היא מצליחה.
"הפעם זה היה קצר יותר".
עובד צוחק "בכל זאת גדלתי קצת".
אחר-כך הוא אומר לי: "עיינה הצליחה, אבל אני לא יודע מה חושבים
על זה ההורים שלה".
ניסים מדבר בשקט: "לא נראה לי שאם דעתנו תהיה שונה נוכל לכפות
עליה משהו עובד. תמיד גידלנו ילדה עצמאית. זה גם הבית שלך,
הקיבוץ הזה".
עיינה נוגעת בעובד מושכת חולצתו כשהוא אומר: "אני מפחד לפגוע
בך, כל-כך מפחד. לא יודע מה לעשות" ואז היא תופסת בזרועו: "בוא
נלך עכשיו לחדר של פנחס, בוא".

"למה ברחת משם פתאום?"
"לא יודעת. זה היה מוזר לשתף אותם במה שאני בקושי יודעת בעצמי.
תמיד הם גידלו אותי ממרחק. לא העיזו להתערב, אז איך אפשר עכשיו
לתת להם להשתתף בהחלטות הכי חשובות שלי?"
"אבל הם רצו, והם לא היו נגדך".
"אל תטיף לי עובד. לא יכולה וזהו. בכלל, לא יכולה לראות אף אחד
עכשיו. אני הולכת לחדר שלי. תעשה טובה ותישאר אצל פנחס, אני
רוצה להיות לבד".

היא הולכת.
אנחנו מתיישבים על-יד השולחן. עובד משעין מרפקים על השולחן
הריק ומכסה את פניו. הקול שלו שקט. אני לא מעיז לזוז כדי שלא
אפסיד אף מילה.

"אתה זוכר ששאלת אותי פעם מה הרגשתי אז כשבאתי אליכם בגיל 12?
אני אמרתי שאין לי מושג אבל תמיד כשיש חמסין והרוח מרימה ענני
אבק ככה שאי אפשר לראות כלום, אפילו השמיים  רק צהוב סמיך, אני
חושב שאיזה שנתיים עד שנמוג האובך כשהגעתי אליכם.
כשפרצה המלחמה ולקחו אותנו לסיני, נכנסנו למידבר ואז ברגע
מסוים הבנתי שהענן הסמיך הזה יורד עלי שוב. אני לא זוכר מה היו
הפקודות ומה קרה כל יום אבל אני לא יכול לשכוח מה שקרה לי
בגוף.
קשה לי לספר אפילו לך.
באיזה רגע אני נעשיתי דרוך. כל הגוף כמו נשק טעון ונצור ו.
הלוואי והייתי יכול להסביר לך, אני רק יודע שעכשיו אני יכול
להבין למה קוראים לכלי נשק כלי זין. אני לא יודע לאיזה כוון
הלכתי. מזמן איבדתי את המטרה, אבל הלכתי מהר וככל שנעתי
במהירות רבה יותר הרגשתי שאני עומד דרוך יותר, עוד רגע ואתפקע.
כן, הכי חזק היה הצורך לחרבן והתשוקה לזיין ולא הייתה שום
כתובת מול העיניים. עיינה לא הייתה שם בכלל ואם מישהו היה אומר
את שמה אני לא חושב שהייתי יודע בכלל על מי מדובר.
אמרת ששלושה ימים עברו עד שזה קרה, תאר לעצמך בשר ודם ושרירים
במצב דרוך ונצור 72 שעות בלי הפוגה.
אחר-כך פרצתי בריצה מטורפת ולא ידעתי לאן רק אללה שמר מלמעלה
כשרצתי בין המוקשים. שנה שנאתי אותו ששמר עלי, כי את ההתפוצצות
של הגוף מבפנים אני חושב שאיזה מוקש היה חייב להעביר מהעולם
הזה.

כשבאו מהקיבוץ לכלא ואמרו שטעו כי לא חשבו מה זה יעשה לי להלחם
בערבים. ערבי הורג בבני עמו במידבר ארץ מולדתו, הבנתי כמה
הייתם רחוקים. תאמין לי שלא ראיתי כלום, לא את הנעליים שנותרו
פזורות במידבר, האוהלים הקרועים והמרחבים של פעם. רק ערפל אביך
וסמיך ואין מושג עד היום מה קרה במלחמה ולמה זה היה כך.
אתה שואל על עיינה. כן, היא כתבה לי מכתבים גם לכלא. מה יכולתי
לענות לה? מה יכולתי להציע לה אז?
רק אחר-כך כשהיא ירדה מהמשאית והלכה לקראתי בתחנת הדלק רק אז
התחילו חוזרים החיים למסלולם. אני נבהלתי בהתחלה כי כבר די
התרגלתי לחיות עם גוף מת. וכשהיא באה והמדים המרושלים מנסים
לכסות את הגוף המתוק והידיים והעיניים שלה שלוחות בכזאת כמיהה.
היא נגעה בחזה שלי והכאב של נגיעתה הדליק מחדש את האהבה
והתשוקה, רק אז התחלתי להיפרד מסיוט המלחמה.
אחר-כך חזרו המילים וגם המחשבות וידעתי שאסור לי לסבך את עיינה
בתסבוכת שלי. רציתי שתמצא מישהו שיעשה לה טוב וידעתי שזה לא
אני.
אני יודע שהיא חשבה רק מפני שאני ערבי והיא יהודיה וגם זה
מספיק בשביל שני אנשים במדינה הזאת, אבל באמת לא יכולתי להסביר
לה שזה לא רק זה.

אתה שואל למה לא דיברתי אתך. בהתחלה בכלא פשוט לא דיברתי. פנחס
אתה לא יכולת לעזור לי כי אף אחד לא היה יכול באותו זמן.
אחר-כך כשעיינה באה רציתי להתרחק מהכל כדי לחשוב. להיות אתך זה
כמו להיות עם עיינה זה תמיד בא ביחד ואני הייתי צריך את
המרחק.

חזרתי להיות בדואי. מתחנת הדלק בערבה עברתי למערה בגליל. הייתה
שם עבודה לשמור על השמורה ולנקות אחרי המטילים. ואחרי כן עבדתי
בחווה עם הכבשים. לא היו אנשים במקומות האלו. ועיינה חיכתה
ונתנה לי זמן לחשוב. וכשהיא באה אלי בסוף לא ברור איך מצאה
אותי בכלל היא אמרה: 'לקחת לך זמן ולי השארת מליון שאלות'. אני
הייתי צריך לעמוד מול השאלות שלה והעיניים שלי כבר לא מצאו
מקום למטה כמו בגיל 12. כל מילה שלה הבנתי. חזרתי לדבר בשפה
שלה".

בלילה הארוך הזה בא לי רעיון: "עובד, בחודש הבא אני עובר
לירושלים. מתחיל ללמוד גיאולוגיה. אני מחפש דירה עם שותף. אתה
חושב שתרצה להמשיך ללמוד ביולוגיה?"
פתאום יכולנו לדבר על התוכניות, עובד יבדוק כמה זה עולה, יכול
להיות שהוא יוכל להתחיל עוד השנה.






י"א.

אם ללמוד גיאולוגיה אז רק בירושלים. זאת העיר הכי מתאימה.
לפעמים היא מזכירה את המכתש. שכבות שכבות וככל שאתה נכנס
פנימה, עתיק יותר. אתה עומד מול הנצח הזה, אפילו המידבר לא
יכול לו. חוץ מזה עובד לימד אותי כמה המידבר חי אבל בירושלים
הוא קצת הפסיק לחיות בעצמו. וכלום לא זז.
אני מנסה להבין מה בדיוק קורה בינהם ולמה הכל השתנה מאז
שהתחלנו ללמוד.

ערב. הדלת אצל עובד פתוחה ואני נכנס לחדר שלו בלי להוריד את
התיק, מקווה שהוא זז קצת והרים את הראש מהספרים.
עובד עומד באמצע החדר ועיינה אצלו. היא יושבת על קצה המיטה
רחוקה, לא נוגעת. מחייכת אלי. אני מחבק אותה בשמחה.
"את פה?"
"כן, אם מותר להפריע לשני דגרנים לרגע מענייני האוניברסיטה".
"תפריעי, תפריעי, במיוחד לזה שעל המיטה שלו את יושבת" אני אומר
וזז לחדר שלי כדי לא להפריע.

הידיים שלי מניחות את התיק, מסדרות את הספרים על המדף. עייני
האחרות שוהות עדיין בחדר הסמוך. אני רואה את עובד מניח ידיו על
העורף העקשן, מלטף את הצוואר הארוך. אוסף את שערה בכף ידו.
גופה הנזהר של הנערה מבקש להיעתר ושוב מתכנס.
לא יכול לשאת את הקירבה השוקקת והנזהרת שמעבר לקיר. אני אוסף
את הארנק ויוצא החוצה.

בבית הקולנוע חבורות חבורות עומדות ומפטפטות בעליזות. מחכים
לסרט. נערה אחת שופעת שער שחור עבה ומקורזל שחומק מתוך סרט
אדום עומדת באמצע חבורה, מצחקקת בהתלהבות ועיניה הזורחות
מושכות את מבטי. אני עומד בצד ומסתכל עליה. היא מרכז של חבורה
רועשת אבל המבטים שלה זרועים בכל מקום. לאט לאט היא מסובבת אלי
את הראש. לאחר רגע היא פונה מהמרכז השוקק ונעמדת מול הקיר
מביטה בכרזות. פלקטים של פעם, אחר-כך סרטים 'בקרוב'. לבסוף היא
עומדת  מתחת לתמונות של הסרט הנוכחי. השיער השחור הפרוע
על-ידי.
"יש לי וספה וקסדה אחת ריקה, ויש לי חשק לטייל מחר במדבר
יהודה. רוצה לנסות את הקסדה שלי?"
מסתכלת עלי. אחר כך בכרטיס לסרט ואומרת: "נראה. השארת לי המון
זמן להחליט".
לא רציתי בעצם לספר על זה. ישבנו יחד בסרט. בסוף כמובן שהלכתי
לאוניברסיטה. מה אפסיד יום לימודים? הלוואי והייתי מבין למה
סיבכתי עצמי בעסק הזה, עוד שעה שלמה של נזיפות עברו עלי
ברחובות ירושלמים מנסה להתחמק ממה שזרקתי לחלל בערב ההוא.
והשחורה היפה עשתה זאת עם כל הלב. היא אמרה כמה מסקרן אותה
טיפוס שמתחיל בבת אחת בחיזור ונסוג תוך שעתיים בפחד חולני. מה
אני אגיד לה איך בדירה שלי גוועת התקווה וסליחה שדווקא את נפלת
עלי הערב?

בבוקר עובד נעלם, גם עיינה. כבר אין מי שיספר או יכתוב לי מה
היה. אבל עכשיו אני לא זקוק למילים שלהם, עיניי האחרות מטיילות
אתם.

הוא לוקח אותה למידבר צל הגשם שלה. היא נוסעת אתו למקום שהמים
זורמים, נופלים מלמעלה בעוצמה.
הם יושבים מול המפל הגדול. עיינה מניחה את ראשה על אבן
והעיניים שלה מחפשות מול מפל המים ומצוקי הקניון הגבוהים. צדות
טיפה שעפה סמוך למים הנופלים והיא מלווה את מסלול הטיפה מרום
הצוק עד לתחתית הבריכה. ושוב מטפסות עיניה מתמקדות בטיפה חדשה
וצונחות אתה מטה מטה לבריכה הקולטת. נרגשת ממשחק הטיפות ושוב
אינה רואה את המפל הגדול אלא כטיפות טיפות נופלות זו אחר זו.
מטיילות עיניה יחד עם טיפה ושוב מעלה מטה עם טיפה חדשה.
וכשעייפה היא מזיזה מבטה להרים מנגד והנה הם נעים בכבדות בשמי
התכלת כמו עננים אפורים.
עיינה נפעמת, מסיטה גופה אל עובד מבקשת שיחזה גם הוא בפלא של
הטבע.
עובד מצטרף  לטיול הטיפות הבודדות. עיניו  נאחזות בטיפה קטנה
ואובדת שצונחת הרחק ממפל המים הגדול. ממרומי הסלעים לתחתית
הקניון היא נופלת פוגשת שוב במי מכורתה. ושוב מלווה טיפה נוספת
ואחר נושא עיניו למצוקים מסביב. והנה גם הוא רואה את תזוזת
האבן מול השמים הכחולים.
אחר-כך יושבים זה מול זו. עיינה אומרת: "חוקר הטבע יסביר לי
עכשיו שהייתה פה טעות אופטית?"
"לא. טיפות בודדות לא יכולות לטפס מלמטה למעלה, אך בנפלן הן
מזיזות סלעי בראשית"
"אתה חושב עובד שנצליח להזיז סלעי בראשית.
"אני לא יודע. את יקרה לי, אבל אין לי תשובות. השאלה היא אם
אנחנו רוצים לנסות".
"אתה רוצה לנסות?"
"ואת?"
אין תשובות בטוחות. יש מידבר של ילדות, וטיול של פרידה. שוב
אין צורך במילים. יודע כל אחד את מה שהיה. כל נפש מבקשת את עיר
מקלטה.







י"ב.

עיינה חזרה לקיבוץ ומשם עברה לקיבוץ אחר. נפגשנו רק עוד פעם
אחת בבית קפה. שאלתי אותה למה קיבוץ בצפון והיא אמרה שזה הכי
רחוק שאפשר ותסכים  שהצבע הירוק נעים יותר לעיניים מהצהוב של
המידבר.
"אני לא מבין".
"בגלל זה אני לא רוצה שנפגש יותר. אתה כל הזמן שואל כל-כך הרבה
שאלות".
"זוכרת שאמרת פעם שאני לא יכול בלעדייך? זה נכון. אני לא חושב
שהייתי מעיז כשהייתי ילד באמת לאהוב את עובד, אם לא הייתי רואה
את אהבתך".
עיינה מתכופפת על השולחן, דוחפת את כוס הקפה הריקה. אני פורש
ידיים מסביב לשולחן כדי ששום דבר לא ייפול.
"אהבתי. אבל זאת אהבה בלתי אפשרית, אתה לא מבין?"
"והאהבה שלי אפשרית? אבל אילולא את, הייתי יודע עליה בכלל?"
היא מרימה את הראש לרגע והעיניים שלה רטובות.
ושם, בבית הקפה אני מבין, ואז אני יודע שיותר אני לא יכול לספר
גם לה.

איך הם דחפו אותנו יחד, צפופים, בית ילדים ומקלחת אחת. אם אתה
רוצה להיות לבד זה רק על-יד האסלה וגם שם רק בגלל שאין מקום
ליותר מילד אחד. וכשאתה חושב על הגוף שלך נדבק אליך הריח הזה
של השירותים והחיטוי. אז אתה חולם להגיע לצבא לצאת מהצפיפות
אבל שם, עוד יותר גרוע. האולמות הענקיים בבסיס, הרחצה מתחת
לברז הפתוח במידבר והאוהל הצפוף עם הגוף החם והמזיע. אני לא
יודע אם הייתי מצליח לעבור את כל זה בלי עובד. הגוף שלו אחר.
בכלל לא יודע מה זה להזיע בן המידבר. אלפי שנות חיים ללא מים
השביחו את בני עמו להפליא.

אני יושב על המיטה שלי. לבד. עובד עזב את הדירה ועבר למעונות.
הציעו לו מלגה מאד מפתה, משהו עם שילוב של לימודים ומחקר וככה
הוא יממן את כל הלימודים שלו ובטח לא יפסיק ללמוד עד
לדוקטורט.
כשעובד היה פה היינו נפגשים בערב במטבח. משפחה זה מטבח. פעם
אמר שהוא לא בדיוק מבין למה אנשים טורחים לבנות סלון ולסדר בו
את כל הספות והקישוטים, במילא תמיד נמצאים במטבח.
משפחה זה מטבח, אבל אחרי שהוא עזב המיטה שלי נהפכה למרכז.
אפילו את הצלחת עם האוכל שאני מגרד אני לוקח למיטה.
טוב, עובד התכוון למשפחה, לא לאחד כמוני שלא מביא אף אחת לדירה
ומסתלק כשהוא מביא את הסטודנטיות מפסיכולוגיה וספרות, וכל פעם
מישהי אחרת. אולי בגלל זה עובד החליט לעזוב. חשב שאם אני אהיה
לבד אז גם אני אתחיל עם אחרות.
מכיר אותי כבר 15  שנה. מה הוא חושב שפתאום אני אתחיל להיות
כמו כולם אם הוא יעזוב?
בטח חושב שאם הוא לא היה עומד בגיל 12  על-יד הדלת ואם אני לא
הייתי הראשון שראה את הילד הבדואי הרזה והמפוחד אז היה יוצא
ממני משהו נורמלי יותר.
בקיבוץ, לך תהיה אחר, לא כמו כולם. אתה כל-כך עסוק בלנסות
להיות כמו שצריך שאין לך בכלל סיכויי להכיר מי אתה באמת. עובד,
היה הוא באמת. בגלל זה הוא ברח ממני. זה אני שלא יודע מי אני
בכלל.

אני יורד מהמיטה ונכנס לשירותים. הידיים שלי דביקות מהחביתה.
אני פותח את ברז המים, מניח את הידיים בזרם הקר. בתוך הראי
מביטות אלי פנים עם זיפי זקן בהירים בני יומיים.
בראי, אי אפשר להסתכל על שתי העיניים שלך בבת-אחת אני מסתכל
פעם על עין ימין ופעם על שמאל. כל עין נראית קצת אחרת.
כשהייתי בן 10 ישבתי בחדר של ההורים והסתכלתי על אבא ואימא
ואחותי והרגשתי כל-כך רחוק. מי הם? מה אני שלהם? אנשים זרים
יושבים באותו חדר וקוראים להם משפחה. אהבת משפחה זה כאילו מובן
מאליו.

את עיינה אהבתי באמת, כמו אחות. אבל עובד, איך ניסיתי לספוג את
ריחו, לחוש נשימתו החרישית. אני רציתי לגעת בעור המבריק השחום
הזה ולהתעטף בזרועותיו החזקות.
פעם נכנסתי אליו לחדר השינה. הוא ישן על הגב והרגליים והידיים
שלו פשוטות לצדדים. הפנים שלו, פתאום הוא חייך כאילו היה באיזה
חלום שהכל בו טוב.
כשאני ישן, מספיק לי איזה רבע מהמיטה. הגוף שלי כמו עובר.
הרגליים מקופלות והברכיים מגיעות עד הסנטר. הידיים מחבקות את
הרגליים וכולי מכווץ שומר על הלב והקרביים הכי בפנים שאפשר.
על מה אני שומר כל החיים שלא אדע, אלוהים על מה אני שומר. נותן
לראש ללכת באיזה דרך ראשית בטוחה והגוף המסכן שלי צולע בשביל
צדדי זנוח.
אהבה של נער אל נער, אהבת גברים, מרחיקה אותי מכל מי שאהבתי.
הם הלכו לדרכם, לאיזה דרך אני יכול לפנות?

פעם שאלתי אותו: "למה דווקא את הפרגים הגדרת בפעם הראשונה?"
והוא אמר: "פרג הוא כתם של דם מונח על חוט ארוך ודק. כל-כך דק
שאתה לא מבין איך הוא מחזיק מעמד ברוח. הפרגים מצליחים לפרוח
כמעט בלי להיות קשורים לאדמה. שמת-לב כמה זמן שהם פורחים? זה
הפרח הכי פורח, הכי עף שראיתי בחיי".