עצמתי עיניים וניסיתי להסדיר את הנשימה.
מה קורה פה בחיים האלה? למעשה הכל היה ברור וממוין לפי נושאים,
אבל שום קשר ברור לא נתווה בין כל הגורמים שהעידו על קיומי.
תוך חתרנות בלתי פוסקת קראתי את כל מדריכי " עצב חייך מחדש "
ולא מצאתי כל הסדר שיביא
לשלום והשלמה פנימית בעולמי המבולבל.
מלבד העולם הוירטואלי ששלט בי בדרכו, לא נראה שיכולתי להתמודד
עם שליטה מסוג אחר,
ובכל זאת לאן כל זה מוביל? - עניין נשי כנראה, אנחנו חייבות
לייגע את מוחנו במאמץ אין קץ בכדי להבין שחזרנו לנקודת המוצא,
ואז להבין שגם אם דבר לא השתנה, מצבנו שפיר, יש מצבים גרועים
יותר, יש נסיהות מקילות, יש בשביל מי להמשיך (ילדים כמובן!),
וכשאין די כך, מתחילה הסתעפות מחודשת של שטף מחשבות בלתי
נסבלות.
החלטתי לקחת פסק זמן, שלא משוקולד הפעם, ולהבין איך אנחנו
ממשיכות להתקיים.
כמובן בחלקו העניין הוא גנטי, לפתע את מוצאת את עצמך חוזרת על
דברי אימך(שבקושי יכולת לשמוע)
וכשבמקרה קלטת את מבטך הכעוס במראה, קשה לתפוס את השיכפול
הגנטי המדויק!
שנית, אנחנו רגילות ללקט, עוד מימי קדם לא מסוגלות להפרד
מההרגל הזה, כל המחויובויות, כל המטלות וכל הצרות של כל בני
המשפחה תמיד מתנקזים לסל שלנו, והסל עמוק, והמשקל כבד.
ואיך את יכולה להשקיע את עצמך לחלוטין במה שאת בוחרת, כשכל הסל
הזה תמיד נגרר לו שם?
אפשר כנראה גם להמיר את הסל הזה בסל של בן זוגך, אבל לכך נדרשו
לכך נתוני בסיס אחרים, וכאן אנו חוזרים לשיכפול הגנטי.
לכל לולאה צריך להיות פיתרון (כך לימדו אותנו בשיעורי מחשב)
אבל צריך למצא תכנה (או אובייקט אחר) שיפצחו את ה"באג" ויתקנו
אותו, וזה לא פחות בעייתי, בעולם שמוגדר לרב על-ידי גברים (ולא
משנה עד כמה לא יאהבו זאת הפמניסטיות) יש דרכי התנהגות הולמות
לאישה בכל מצב ומעמד.
עד היום הרבה יותר כל להכפיש את שמה הטוב של אישה הגונה מאשר
של גבר, נמוך ככל שיהיה.
אבל לא לנו שמורה הזכות לשקוע במרה שחורה (לא כל עוד שלא
אושפזנו כמובן) ואנחנו ממשיכות
כרגיל, חיוך פה קריצה שם, הכל כרגיל. כמעט כרגיל, עד שמתוך
בדיקה מדוקדקת שהמין השני
רגיל לבצע בנו, תתעורר השאלה - "משהו לא בסדר?" או "את רוצה
לדבר על זה?" איך הם נותלים לעצמם את עול הניתוח הזה עלינו ? -
זה פשוט, בגלל שהסל שלהם קליל, והם לא גוררים איתם מילים קשות
שנאמרו יום קודם, והם זורמים באין מפריע, ומתפתלים בין הרבה
נהרות. (נהרות, נערות מה זה חשוב)
ותמיד יהיה לנו מושיע, המטען העצמי תמיד חוזר לפעולה, לא תמיד
ברגע שהיינו מייחלים לו, ובכל זאת אינו יוצא נכלל שימוש וזה
כבר יפה מצידו. כמו צידו ההפוך של החשבון נפש, בסופו של דבר
מנסה להביא לאיזון מערכות .
ואיך זה ללכת קדימה - ולא לעשות חשבון נפש ? - על זה בהמשך. |