הלכתי ברחוב בבוקר מעורפל. הלכתי ברחוב מלא זוהמה. ברחוב היו
מלבדי עוד שלוש פועלים ערבים. הם אכלו לחם שחור ושתו תה מהביל.
היו להם תווי פנים חזקות ועיניים עייפות. המשכתי ללכת מודע
לעובדה שעיניהם עוקבות אחרי כל תנועה שלי.
מולי ניצב בניין ישן. בעודי מסתכל על הבניין קלטתי פתאום בחורה
עם שיער שחור עומדת על גג הבניין. אותה בחורה לבשה שמלה לבנה
והייתה יחפה. פחדתי שהיא תיפול ותכתים את המדרכה המלוכלכת.
רצתי למעלה במדרגות. העדפתי אותם על פני המעלית הפסיבית.
כשהגעתי לקומה הסופית טיפסתי על סולם מחליד שהוליך אותי לגג.
מולי נעמדה אותה נערה שלווה לחלוטין. הייתה שתיקה. אגלי זיעה
בצבצו ממצחי ויכלתי לשמוע את פעימות לבי דופקות בחוזקה.
"בוקר טוב, מאיזו סיבה אתה פה?"  נדהמתי מהמראה שלה. היו לה
פנים בהירות ,שיער שחור, ועיניים חודרות. הדבר העיקרי שבלט
אצלה היה השלווה שהיא הקרינה. "מה אני עושה פה?" שאלתי "ראיתי
אותך על הגג ופחדתי שאת רוצה להתאבד". "למה פחדת שאני אתאבד?
למה שזה יפריע לך הרי אתה אפילו לא מכיר אותי". גמגמתי ואמרתי
"טוב, נעים מאוד אני נמרוד" "אני אנה" שנינו חייכנו במבוכה.
הסצנה הייתה מאוד משעשעת למתבונן מהצד. אני נאחז בכל כוחי
בדפנות הגג ואנה הולכת בחופשיות על הקצה חסרת פחד לחלוטין. "אז
למה באמת עלית לכאן?" שאלה אנה. "האמת היא שהרגשתי מן מחויבות
לעזור לך ולגרום לך לבחור בחיים, כנראה למדתי את זה בגן או
משהו". אנה צחקה. היה לה צחוק מתגלגל כזה שמשמח אנשים. "ומה
אתך?" שאלתי "למה את רוצה לקפוץ?".
הייתה שתיקה רועמת. היא הסתכלה עלי ואני פחדתי להישיר מבט.
"מאז שנולדתי ידעתי שאין לי כיוון אפילו ההורים שלי ידעו זאת
לכן הם בטח בחרו בשמי. ככל שהתבגרתי הבנתי שאם אין לי דרך
לפחות אני צריכה למצוא את אותו הדבר שייתן לי אושר".
"אז מה לא מצאת והתייאשת?" שאלתי בתוכחה. היא הביטה בי בעיני
אמא אוהבת ואמרה "לא , לפני שבוע הייתי בחוף הים ופגשתי אדם
מדהים הוא ואני התחברנו בצורה מטורפת. שבוע שלם בילינו יחד
ואתמול בערב הבנתי שאני אוהבת אותו והוא אוהב אותי. אתמול בערב
הבנתי שאני מאושרת ושמצאתי את אותו הדבר שנותן לי אושר".
לא  הבנתי. המון דברים רצו לי בראש. "אז רגע למה את רוצה
להתאבד".
"נמרוד, אתה לא מבין מצאתי את האושר שלי לכן אני כבר לא אותה
אנה. מצאתי את המקום שלי ואין מה שיזיז אותי ממנו. לכן אין לי
כבר סיבה להמשיך, אין לי לאן להמשיך. אני התרגלתי להיות כל חיי
חסרת אושר לא יודעת להתמודד איתו כשהוא בא. כיוון שמצאתי אותו
אין לי לאן להמשיך. חיי היו חיפוש והחיפוש נגמר."
באמרה מילים אלו היא חייכה חיוך מסופק וצעדה לאחור. היא לא
צעקה. היא נחתה בחוזקה על המדרכה שהכתימה  את שמלתה הלבנה.
ירדתי למטה במעלית, ומצאתי אמבולנס. ליד האמבולנס רכן גבר צעיר
ליד גופתה הטרייה של אנה. הוא בכה ומלמל בקול. הצלחתי להביו
מתוך מלמוליו את צמד המילים "לאן מפה?" .הסתכלתי בפעם האחרונה
על גופתה. השמלה הייתה מלוכלכת מדם אבל אנה נשארה לנצח מאושרת.
משם המשכתי לבית קפה לארוחת בוקר קלילה. המלצר היה נחמד ברדיו
ניגנו שיר של משינה ואני בכיתי כמו תינוק.