טכניקת בית המשפט שלי
הלילה שוב חלמתי שאני ויואב מזדיינים מול תשואות הקהל. הפעם לא
היה זה במרכז אצטדיון כדורגל או בלב אי תנועה, אלה באולם בית
המשפט. ישבתי מול הקהל, על בימת השופט, ערומה לחלוטין, רגלי
משולבות בצניעות מזויפת. הקהל שרק ורקע ברגלים כמו נערים
מופרעים בסרט סוג ז'. לאט לאט התרתי את רגלי, מרחיקה אותן זו
מזו, חושפת לקול תשואות הולכות וגוברות קודם את סבך שיער
הערווה השחור , אחר כך את הקפלים הורודים של השפתיים
החיצוניות, ולבסוף, כשהקהל כבר משתולל, פוערת בעזרת אצבעותיי
את השפתיים הפנימיות לרווחה.
ואז יואב יוצא מהקהל, ערום לחלוטין, ונעמד בין רגלי הפשוקות.
ראשו כמעט בגובה ירכי. הוא מרכין את ראשו ושולח לשון הישר
לחריץ שלי, עמוק, ועמוק יותר משלשון יכולה להגיע, עולה באיטיות
משגעת למעלה לעבר הדגדגן וסוגר בפיו עליו לכל צרחות הקהל..
הכרחתי את עצמי להתעורר עם ההתכווצויות הראשונות שבאו זו אחר
זו בקצב בלתי נתפס כמעט. תמיד אני מכריחה את עצמי להתעורר
מהחלומות האלו , כדי להיווכח שהאורגזמה היא התכווצות אמיתיות,
אצלי בתוך הכוס, ולא איזה חלום נשכח. שכבתי במיטה וטעם של
החמצה ,געגועים ופחד מעורבים בפי. ידעתי מדוע חלמתי את החלום
הזה דווקא. מאז שעזב יואב לפני שבעה חודשים, מאז שפעם אחרונה
הזדיינתי אייתו או בכלל החלום חזר שוב ושוב
ובית המשפט? בוודאי דאגתי לקראת חקירת העדים  שלי היום לפני
השופט וולדובסקי. לא הייתי מוכנה מספיק וידעתי שהשופט, שגם
בימים הטובים ביותר שלו, הוא סיוטו של כל עורך דין, ישחט אותי
ללא רחמים בשלל הערות סרקסטיות, משפילות ורומסות  לועג לי על
חוסר מוכנותי.
קמתי באנחה. הבגדים היו מונחים על הכיסא מגוהצים: חצאית וז'קט
שחורים, חולצה לבנה מבד דקיק תחתונים וחזיה. אבל הרטיבות
שנותרה בין רגלי מחלום הלילה לא נתנה לי ללבוש את המדים
הרגלים. לבשתי את החצאית ללא תחתונים מתחת, מבחינה שהבד ההדוק
סביב ירכי (כנראה העלתי במשקל) נצמד מעדנות לתלולית התפוחה
שמקדימה. את החולצה הלבנה, השקופה, חובת כל פרקליט, לבשתי ללא
חזיה, וכיסיתי את הפטמות שנראו בברור בולטות דרך הבד הדקיק
והלב ז'קט השחור. אספתי כרגיל את שערי לאחור בעזרת ג'ל וסרט
והסתכלתי במראה. נראית כמו שעורכת דין מצליחה וצעירה צריכה
להראות:  קרירה,מסודרת,הגונה.. לפתע הכנסתי את אצבעותיי לבין
רגלי ואספתי מעט מהרטיבות החלקלקה ומרחתי אותה, כמו שקראתי
שהצרפתיות עושות ,מאחורי תנוכי אוזני ובין שדי. הייתי מוכנה
כעת לצאת ולהתמודד עם העולם...
בדרך למשרד עצרתי, שלא כהרגלי, בבית הקפה שברחוב הלל. חשבתי
לשתות קפה ולנסות לעבור שוב על הסיכומים המבולבלים שניסיתי
אתמול לכתוב ברגע האחרון. הזמנתי קפוצ'ינו ועליתי בזהירות
(שהחצאית לא תתרומם) על כסא הבר שנמצא מול קיר הזכוכית הפונה
לרחוב. כך ישבתי-מרחק של עשרים סנטימטרים הפריד בין המצב בו
ישבתי בברכיים הדוקות לבין המצב בו כל רחוב הלל (השומם למדי
בשמונה וחצי, יש לציין) יכול היה לראות את הכוס הערום שלי,
שפעם בטרוף. שחררתי כפתור אחד בז'קט. עכשיו היו פטמותיי,
נדחפות , ברורות דרך הבד הדק כמעט, רחוקות רק כמה סנטימטרים
(מוחזקות בכפתור רכוס בודד) מלהיחשף לעולם.

ואז הוא עבר. הוא נראה בדיוק כמו הגברים שאני תמיד מפנטזת
עליהם, אבל אף פעם לא שוכבת איתם בפועל: גבוה , כהה ,דק,
שערותיו לחות מעט, נופלות פרועות עד כתפיו, עינם השחורות
מצועפות, מנומנמות, זיפים של כמה ימים על פניו הצרים, לבוש
בג'ינס משופשף, ובחולצה אפורה מקופלת שרוולים, פרומה בצוואר
חושפת חזה חום שקו דק של שערות כהות חוצה אותו. הוא נעצר מולי.
רגלי מתהדקות זו לזו. מפחד? מהתרגשות? מצפייה? הוא מציץ רגע
בשעונו, מעביר משקל מרגל לרגל,  משתהה שניה, ואז נכנס לבית
הקפה ומזמין לעצמו אספרסו כפול.
אני משתקעת בניירות שמפוזרים לפני, מבחינה מזווית עיניי בזוג
רגלים ארוכות בג'ינס משופשף נכנסות לשוליי שדה  הראיה שלי
ומתמקמות בכסא הבר שלידי. אני ממתינה, מתאמצת לנשום בשקט, לאט,
דרך אפי בלבד. הקפה של שנינו מגיע. "סליחה אפשר לקחת את
העיתון?" אני שומעת לציידי קול במבטא דרום אמרקאי מתוק,למות!
רק למות עכשיו. "בבקשה" אני אומרת ומטה את גופי אחורה מעט,
כופה עליו לגחון מעברי להגיע לעיתון( 'הארץ' כמובן) שמעברי
השני. זרועו נשענת על הבד הדקיק של חולצתי מעל שדי ממש. שנינו
קרובים כל כך, נושמים זה את ריחו של זו כמו חיות רעות ביער.
משערו הלח נודף ריח נקי של שפו, אך מעל זה יש ריח של זיעה
טרייה, חדשה, זיעה שאני בעצם נוכחותי, ואולי מעצם האדים שעלו
בענן מוחשי מאחורי אוזני ובין שדי, גרמתי לה, זיעה  שמצטברת
בפס רטיבות דקיק על שפתו העליונה. "סליחה" הוא ממלמל כשהוא
מחליק חזרה למקומו, וזרועו שוב משפשפת את שדי ואת מפתח צווארי.
אבל עיניו אינן מצטערות כלל. אני נוטשת את הסיכומים האבודים
(וולדובסקי בין כה יקרע אותי) ואוספת בכפית את הקצפת המתוקה
ישר לתוך פי ( ולעזאזל הדיאטה!).הקצפת גודשת את פי ונשפכת
משפתי ואני מוחה אותה בשתי אצבעות ואז, לאט, מבטי מתרכז לכאורה
בניירות ("נקודות לחקירת העד ונטורה") מוצצת אט אט, מהבסיס
החוצה, קודם את האצבע ואחר כך את האמה.
יואב היה משתגע מזה. אני זוכרת את הפעם האחרונה ששכבנו. עברתי
אצבע אצבע שלו  מחדירה כל אחת לפי ואחר כך מושכת אותה  החוצה
לאט, לאט, לאט. אחר כך עברתי לבהונות, הכנסתי אותן בזו אחר זו
לפי ומצצתי, רואה כיצד בכל מציצה של בוהן הזקפה הנהדרת של יואב
עולה ומתקשה. אחר כך התחלתי להתקדם מהבוהן למעלה, לאורך השוק,
סביב הברך מלקקת את  החלק החיצוני של הירך, גולשת לחלק הפנמי,
מלקקת בעדינות מעל הביצים,ואז סביב הביצים: לאט, רטוב, וחם,
מוצצת את החלק החם, הריחני שבין הביצים ופי הטבעת (בשלב הזה
יואב משמיע גניחה ראשונה) ושוב לביצים סביב , סביב, ואז, בקצה
הלשון רפרוף מהיר ,כמעט לא מורגש אבל כל כך אפקטיבי, בקצה
הזין, ואז  שוב, לאט כל כך שאני רואה את ציפורניו של יואב
ננעצות בסדין, עם הלשון בלבד,  על הזין, למעלה ולמטה, קודם בצד
אחד ואחר כך בצד השני כשבאמצע רפרוף מהיר על העטרה עם הלשון.
ואני שומעת בהנאה את יואב גונח, מהדק את ישבניו זה לזה. ואז,
בפתאומיות שעוקרת את האוויר מראותיו, אני מכניסה את כולו
(כמעט) לפי, עד הגרון ממש. שם אני משתהה. יואב משמיע משהו
שדומה לאנחה ומנסה להרים את אגנו כלפי, לדחוף, אבל אני  מהדקת
בשתי ידי את ירכיו למיטה ,ממתינה. שייבב! שיגנח! שיתחנן הבן
זונה!- כמו שאני התחננתי לשווא, שוב ושוב, בשלושת החודשים
האחרונים, מתחננת שיישאר, שלא ייסע לארה"ב, שלא ייקח את התפקיד
החדש בעמק הסיליקון. עכשיו הוא  עומד לשלם ביוקר על משכורת
ששת-הספרות שלא הסכים לוותר למעני...
לאט לאט אני מתחילה להחליק את אברו החוצה מפי, עד שאני מגיעה
לקצה האבר אותו אני מהדקת בשפתי ובלשוני, ואז, במציצה מהירה
וחזקה, אני שוב בולעת אותו כולו ומתחילה שוב את ההחלקה האיטית
החוצה. אני מענה אותו לאט ובבטחה, הוא קשור לגלגל העינויים שלי
וכל מציצה, איטית עד להשתגע, מסובבת את הגלגל בעוד חצי סיבוב,
מותחת אותו כמו מיתר יותר ויותר. אני מתחילה להגביר את הקצב
ובמקביל מחדירה אצבע לפי הטבעת שלו ומתחילה לעסות בעדינות
בפנים בתנועות של "בוא הנה". לפי התהדקות השרירים סביב אצבעי
אני יודעת שהוא עומד לגמור. אני משחררת אותו מפי ומביטה בו:
שוכב, מזיע, רגליו רועדות קלות, העור על חזהו סמור עיניו עצמות
בחוזקה פניו מעוותות ממאמץ ואולי מסבל-לי לא אכפת. אני לוחצת
חזק על קצה אברו לחסום את הגמירה. וממתינה. הוא רוצה לזוז אבל
גופי מסמר אותו למזרון ללא תנועה. אני שולטת בו ללא רחמים. אני
מתחילה שוב מחדש: ליקוק עדין, מציצות הולכות וגוברות, אצבע בפי
הטבעת  ואז ממש על הסף אני שוב מחדש עוצרת וממתינה שיירגע
ומתחילה שוב, ובכל פעם זה יותר חזק, יותר מהר, הפה יותר הדוק,
השיניים נוגעות- לא- נוגעות בזין, האצבעות חופנות את האשכים
בגבול המדויק בין כאב והנאה.
הלוואי וברקת האב היה רואה אותי עכשיו! הוא שתמיד אמר לי ש:"
רונית יש לך פוטנציאל להיות ליטיגטורית (עורך-דין מדיין)
מצוינת אם רק היית משפרת את טכניקת בית המשפט שלך, אם רק היית
מראה קצת יותר אגרסיביות", הלוואי והיה רואה את האגרסביות בה
הכנסתי, שוב ושוב, את הזין של יואב לפי, מהר ומהר יותר, את
המבט המפוחד,המרוגש, הסוער שיואב נתן בי: " אני רוצה לגמור לך
בפה", הוא לחש, צרוד כל-כך שבקושי אפשר היה להבין, אבל אני
נענעתי בראשי לשלילה .אני רציתי לראות את פניו כשהוא גומר
להיות בשליטה טוטאלית. הכנסתי שוב את אצבעי לפי הטבעת, עמוק,
מהר ,פנימה והחוצה, פנימה והחוצה בסינכרוניזציה עם היד שעבדה,
בטרוף  עכשיו,על הזין החלקלק, ושוב גלגל העינויים התהדק עד
הסוף, המיתר נמתח עד קצה יכולתו ממש: שני פלחי ישבנו התהדקו,
גבו התקשט עוד ועוד  עד שחשבתי שיפקע, עד שהוא כמעט נשען על רק
על עקביו , ועדיין הבן זונה לא אמר "בבקשה". אז הרגשתי את זה
בא: קודם שתי פעימות של הערמונית בפי הטבעת באצבעי, ואחר כך
תחת ידי התכווצויות מבסיס הזין החוצה, ובבת אחת, יחד עם הזרע
שניתז עוד ועוד ועוד ועוד עד שפחדתי שמשהו נשבר בתוכו, עברו
הזעם, והשנאה שלי ונשטפתי, יחד עם הזרע ,בגל גדול של רחמים,
ועצב,  ומרחתי את הזרע שהצטבר על בטנו, על הבטן שלי ועל השדים
שלי, ונשכבתי עלי,ו דבוקה אליו בזרע שלו, ובזיעה של שנינו,
ובדמעות שלי ששפכתי  על כתפו, והרגשתי את ידיו מחבקות את גבי
הרטוב ואותו לוחש:    " איפה, אבל איפה אמצא עוד אחת כמוך?"
וככה שכבתי דבוקה אליו בדבק הקדוש, שחשבתי שידביק אותו אלי
לנצח, אבל תוך חצי שעה הוא קם לגמור לארוז את המזוודה.

אני מרימה את עיני לבחור שלציידי, שעוקב כמו נץ אחרי נשימותיי
המתקצרות ואחרי הסומק שמתפשט במורד צווארוני הפתוח. הוא מושיט
קדימה  את אצבע  האמה הדקה והארוכה שלו ומתחיל לאט לאט,
בחושניות, ללטף, לחכך, ולהקיף בעדינות, בכרית האצבע בלבד, את
ידית כוס הקפה שלו. עיני מהופנטות לאצבעותיו הסובבות  סביב
בהתחלה לאט בתנועות ארוכות חלקות, ואחר כך מהר ומהר יותר, לפתע
נפלט מגרוני צחוק עצבני, טיפשי-זה כל-כך סרט הוליוודי זול! הוא
מחייך, מודע לאירוניה, ומחדיר בבת אחת את שתי אצבעותיו דרך
הידית, חופן בידו השחומה את הספל כולו ומרימו לשפתיו. הספל
נעצר, נוגע לא נוגע בשפתיו היפיפיות. עיניו- בעיני.
הוא מהדק את שפתיו סביב שולי הספל. בשלב זה אני כבר לא מעמידה
פנים שאני מעיינת בסיכומים. אני מפנה עכשיו את כל גופי מולו
ועוקבת בנשימה עצורה אחרי הקפה המחליק במורד גרונו. הוא מסובב
את גופו לעברי. בגלל המרחק הקטן שבין הכיסאות שלנו ברכיו
מתחככות בברכי, ולפתע אחת מהם נמצאת בין ברכי. אני יושבת, רגלי
פשוקות מעט, ברכו רחוקה רק ארבעים סנטמטרים מהכוס הערום,
הפעור, והפועם שלי. לו הייתי מחליקה רק מעט קדימה הייתי יכולה
להתחיל להתחכך במכנס הג'ינס המשופשף שלו בערוותי הלחה.  מהמקום
שהוא יושב הוא לא יכול לראות דבר הכל מתרחש נמוך יותר.אח ! לו
היו לו עיניים בחגורה! אבל יש לי הרגשה שהזין שלו רואה טוב
מאוד, הג'ינס מפריעה לי  לדעת בודאות אבל אני מאמינה שיש שם
תזוזה.
חדשות של תשע! כבר מאוחר! אני נחפזת לרדת מהכסא ולגשת לשלם.
הוא יורד אחרי ושנינו ממתינים בסבלנות שהמלצרית תטפל בלקוחות
האחרים. הוא מתכופף מעלי לשלם: עכשיו אני בטוחה, אני מרגישה
בזקפה שלו בתחתית הגב של, קשה, גדולה מכווצת  את שולי בטני
התחתונה, עד כאב ממש, ואני נמסה, ושוקעת אחורה אל גופו הארוך.
אני יוצאת מבית הקפה והוא אחרי. אני מרגישה איך ישבני
מתנדנדים, חופשיים מתחת לחצאית, תחת מבטו ששורף אותי מאחור.
אני מרגישה את ירכיי מחליקות זו מול זו משומנות בנוזל שמנוני,
איך שדי מקפצים מול הבד הדקיק של החולצה והבד הקשה של הז'קט.
הוא עובר אותי לאט נותן לי הזדמנות ליהנות מהמראה של התחת היפה
ביותר בעולם...לשכב במיטה ערומה לצידו, לטפס מאחור על גבו
החלק, להחליק על הישבנים הקטנים ההדוקים, קודם את שדי, אחר כך
לכל אורך גבו והישבן את  מפשעתי הרטובה,,ואז את לשוני...
אני מגיעה לפתח המשרד ונעצרת. הוא נעצר ומחכה. לפני שני
הישבנים היפים ביותר בעולם, עם בחור עם ריח זיעה מתוק, ואצבעות
שיודעות להפיק גניחות מספל לה-וואצ'ה. לצידי הפתח למשרד, עם
התיק של הדבידוביצ'ים למעלה, ואולם שש של השופט וולדובסקי
שממתין לי בו עוד שלושים וחמש דקות.
הלוואי שהיתי גיבורה של אריקה יונג ב"זיון מרוכסן", הלוואי
שהיתי כל כוכבנית דרג ג' בסרט ישן, הלוואי שהיתי  אחת מנערות
הליווי השחורות שרוקדות מאחורי הראפרים  באם טי וי, הלוואי
שהיתי הולכת איתו. אבל אני לא אף אחת מהן. אני רונית ברקן,
עורכת דין צעירה, ואני בחרתי לעלות במדרגות למעלה למשרד.
משונה, השופט וולדובסקי היה סבלני במיוחד באותו היום, ואפילו
חייך בסלחנות שהסתבכתי בדפים. אולי סוף סוף מצאתי את טכניקת
בית המשפט שלי.