הכול נסגר באדם שאני,
עם הזמן העובר הוא מקלי.

גם בגבי אינו נוסע עוד,
המשקל שאיתי,
על קצה בחוד.

לא לפה ולא לשם
כעומק הכחול בים

הגוף הוא מזבח האדם

גם ידי אינן אוחזות
והן עייפות,
לנוח  רוצות.

השאר הופך למדרכי,
אלו אשר לומדים מגופי.

גם עייני אינן אופק
הן רואות,
אט, אט נסגרות.

וההם שהולכים איתי,
מתוך ייסורי נפשותיי.
מתייסרים אל שאולי.

ולב מרכז הוא,
סוחב את הכול
דעה - אינו
אך פה משלו

אך עובד,
גם הוא פועל

החלקים אליו קשובים
גם להם יש מילים

אך פה משלו - פקודה היא מילתו.

ולב הוא שוקט,
והגוף תזמורת
לוחשת.