פעם היתה ילדה שתמיד היה לה חם. היה לה חם בכל עונה, בכל בגד.
היה לה חם כאילו זה היה משהו מבפנים, גחלת שעובדת לה בתוך הגוף
ומחממת אותה כל הזמן.
יום אחד הלכה הילדה בשלג עם גופיה וחצאית וראתה על הרצפה מפתח
קטן ומנצנץ. הוא מצא חן בעיניה, למרות שלא יכל לפתוח דבר, אז
היא עשתה ממנו שרשרת.
יום אחר שכבה על הגב במיטתה ושיחקה לעצמה בטבור. התחשק לה
להביט במפתח לפתע, אז היא הורידה את השרשרת והביטה בו ולאחר
מכן בהיסח הדעת, שמה אותה בטבור הבטן שלה.
הפלא ופלא, הבטן של הילדה נפתחה כמו דלת, ובפנים התרוצצו שדים
קטנים ואדומים מכאן לפה משם לכאן וגררו גושי קרח קטנים.
הילדה לא נבהלה. היא שאלה מי האחראי, וכשזה התברר לה שאלה אותו
על טיב המקום.
מלכטו - הוא האחראי - סיפר לה שפה זה הגהנום, בתוך הבטן שלה,
ושהם עושים הכל כדי לקרר את המקום כי הם גם ככה סובלים פה לנצח
אז לפחות שיסבלו עם מיזוג.
הילדה חייכה והמשיכה לשכב על הגב במיטתה.
היא נהנתה להביט בכל השדונים האדומים האלה מתרוצצים להם. זה
העביר לה שעות רבות של שעמום. ולפעמים הם נתנו לה להרים אותם
ולהעביר אותם בין האצבעות כמו הקסם עם המטבע הנעלם.
יום אחד הכניסה הכניסה הילדה את המפתח לטבור הבטן שלה והדלת
נפתחה בחריקה. היא מעולם לא נפתחה בחריקה. מסביב לדלת היו
נטיפי קרח קטנים ובפנים הכל היה קפוא. בוהק באור כחול לבן של
מוות. הגהנום קפא בתוכה. כל השדים קפאו בתוכה. פתאום נהייה לה
קר.
הפעם הראשונה בחייה שהיה לה קר לא היתה מהנה ולא חווייתית. לאט
לאט היא דעכה ומתה. לבדה, קפואה.
היא הגיעה לגהנום אחר, איפה שעדיין היה חם. שדון אחראי אחר
הסביר לה שעושים מזגן והראה לה מאיפה להביא קרח. היא זכרה מה
קרה לחבריה בגהנום הקטן והפרטי שלה וניסתה להסביר לאחראי -
קראכו - שכולם ימותו בסופו של דבר. הוא לא הקשיב לה.
ואז, יום אחד, בלי אזהרה, נפתחה הדלת של הגהנום, ועין ירוקה
גדולה של ילדה הציצה פנימה בחיוך.