טרום בוקר, הלילה אמור להיות הכי חשוך בשעה הזאת. מכורבלת
בכורסא ישנה מול וילון כהה, מסננת מתוכו קרני אור פיקטיביות,
חייבת להאמין שהשמש תעלה, לחוש את הצריבה החיה של קרניה בתאי
עורי הנמים. אני ישובה מול גומחת החלון, תלויה לחלוטין בשחר,
והזמן זוחל על הרצפה חורש רע כרבנדל ארסי. היום יהיה היום החדש
של שארית חייך, משתננות המלים הדלות שוב ושוב בחורבות שפתי,
צולחות בקושי את המרחב הבורר של התהייה אם אי פעם ייוולד יום
אחד חדש וטהור באמת. כשציפורני הלילות נושאים את שנתי מעבר
לגדרות החלום, רוטטים שוב עפעפי הנעולים במקום ההוא, וגופי הנם
מוטל על המיטה, כפות באימה ובשכחה.

רצה במסדרון ארוך, בלתי נגמר, מצופה חרסינה לבנה. פותחת את
הדלת הראשונה אל תוך חדר גדול מוצף מים, שבקצהו אמבטיה גדולה.
גוררת רגליים חוששות אליה.

בתוך האמבטיה נחה הזוועה. הזוועה עוטה גוף מוכר. לזוועה פנים
מוכרים להחליא. הזוועה היא אהובי הטבוע בתוך אמבטיה. פניו חסרי
הבעה. איך ייתכן שהוא טבע ככה, בלי עווית חרדה איומה, או כאב,
או פחד, אולי אפילו הקלה. כלום. פניו מאובנים, סתמיים.
מהאמבטיה עולה ריח חלש של כוהל ומטפס במחילות אפי. החישובים
חולפים בי בהבזק של שנייה, ואז אני מנסה להציל אותו. הבהלה
מחלחלת אל כל מקום בתוכי, רועדת ומפורפרת אני שולפת אותו משם,
יפה ורטוב ומת כל כך, מניחה את הגוף היקר הרפוי הזה בכל
העדינות שמהירות תגובה סבירה מאפשרת לי, ובודקת אם הוא בהכרה.
תתרכזי, הוא תכף מת לך לגמרי, אני לוחשת לעצמי.

להציל. להציל את האיש האחד שיכול להציל את נשמתי. להציל את
אהובי. תצילי אותו, הצילו, אני צועקת בקול, בודאות של מישהי
שיודעת שאין למי לקרוא, שכאן רק הוא ואני והמוות. מתחילה
להנשים. אין דופק. עוברת לעיסוי לב. אני מנוסה, מאוד מנוסה
בהחייאות. זה מצליח לעיתים נדירות, לוחשים המרפקים, שנשארים
הגיוניים לגמרי בתוך כל הפאניקה, אבל הראש מנסה לשחזר את כל
הסיבות שבגללן ההחייאה הזאת חייבת לעבוד. הוא היה שקוע במים
קרים, זה האט את חילוף החומרים שלו, יש סיכוי להציל אותו. הוא
לא טבוע הרבה זמן, זה מורגש בטיפת חום שנותרה במרכז גופו.
כריות האצבעות, השוקיים, הברכיים, הזרועות, הירכיים כבר קפואות
לחלוטין. אני נלחמת על נקודות קטנות במרכז גופו שלא פגו מהן
החיים עדיין.

חמש עשרה לחיצות, שתי הנשמות. חמש עשרה לחיצות, שתי הנשמות.
אני אוטומט החייאה שחוטי צעקה תלויים לו על השפתיים. זה לא
עובד. חמש עשרה לחיצות, שתי הנשמות. רק מנגינה אחת מתנגנת
עכשיו בראש שלי. הוא חייב לחיות כדי להציל אותי. הברכיים שלי
מאבדות תחושה על רצפת חרסינה קשה, כשאני מחייה אותו לפי כל
כללי הפרוטוקול. נשים שאהוביהן טובעים להן כל לילה בחלום
חייבות להיות מעודכנות בכל החידושים המחקריים של רפואת חירום.
אני מכונת החייאה. הכאב מתקלף ממני. אני מתנתקת ממנו. חמש עשרה
לחיצות, שתי הנשמות. צפה ורואה את עצמי מלמעלה, רוכנת אליו
מוטל על הרצפה ואז חוזרת בחבטה אל גופי, הקול המבוהל של
נשימותיי מוחזר שטוח מקירות החרסינה.

אני מוותרת. בכל החייאה מגיע הרגע שבו מפסיקים. נסוגים צעד אחד
אחורה ומניחים למוות לקחת את השייך לו. חמש עשרה לחיצות
אחרונות, שתי הנשמות אחרונות, אולי תתעורר, אהובי. אני מפסיקה
כי אין לי מושג כמה זמן אני שם, אבל הגוף שלי אופס כוחות, אני
לא מסוגלת להמשיך, וגם מעט החמימות שהיתה בגופו כשהתחלתי מסרבת
לחבור עם הנשימות החמות שנשפתי לתוכו, עם כל הרצון הנורא הזה
שהפעם זה יצליח, ובסוף, בסוף רק כניעה וכעס.

קשה להתרומם מהרצפה. הברכיים כחולות, בוערות בחומקור נורא. גלי
חולשה מטפסים מהאגן אל הצלעות. ימת ייאוש צומחת במרכז החזה.
צועדת נוקשה אל המסדרון, מביטה סביבי. האור אחר. במסדרון
מנורות ליבון חלושות שתלויות מהתקרה בעליבות חוטי חשמל חשופים.
הקול החייתי שמהדהד מלפנים, זה הקול שלי מייבבת. המסדרון נשקף
הלאה, חסר סוף. פוסעת בו כושלת, נשענת על ידית הדלת הבאה.
פותחת אותה ומציצה פנימה. חדר אמבטיה. מביטה אחורנית בבהלה.
הדלת של החדר ההוא פתוחה ומגדירה עיגול קטן של אור לבן בתוך
הצהבהבות החלשה על הרצפה.
פותחת את הדלת לרווחה ושוקעת אל תוך עצמי.

חדר. אמבטיה, ואהובי טבוע בתוכה. שפתיו כחולות. אני בוהה בתקרה
בעיניים ריקות. זזה מבלי לראות, ממששת את סדקי החרסינה. חוטפת
מכה רצינית במרפק כשאני גוררת את גופו ספוג המים אל הרצפה.
מתנשפת כמו מישהי שצריכה חמצן בדחיפות. הוא עוד לא מת, לא מת,
הרי בא אלי בחלום כי הוא יודע שרק אני יכולה להצילו. מורידה את
הסוודר האפור שלי, ספוג המים, ומרפדת בו את הרצפה, לא מסוגלת
להניח את הברכיים עליה. כאב חזק וחשמלי מטפס כשאני משעינה
עליהן את מלוא משקלי. חמש עשרה לחיצות, שתי הנשמות. חמש עשרה
לחיצות, שתי הנשמות. המרפק שחטף פועם, אני מנסה ללחוץ את עיסוי
הלב על ידי הישענות רק על יד שמאל. מפרק כף היד הדק מתחיל גם
הוא לכאוב. כועסת על עצמי שיש לי זמן להתעסק בכאבים קטנוניים
כשהוא טבוע ומת. סוטרת לעצמי בכוח ומנסה להירגע. דמעות חדשות
עולות בגרון כואב. אני תשושה. זה אבוד.

חמש עשרה לחיצות, שתי הנשמות. אחרונות. הוא קר. אני מלטפת את
העפעפיים שלו. אני מנסה ללכוד את מבטו, שעיניו המתות יראו
אותי, אבל בכל זווית שאני מזיזה את ראשו שהנחתי בחיקי, אני לא
מצליחה להסתכל לו בעיניים. מחליטה לשכנע אותו. אתה אדם הגיוני,
קום, אני מצטטת לו מלים משיר. מה פתאום אתה הולך וטובע לי
באמבטיה. ראשו כבד ונוטף מים בידיי. אפו כחול. שפתיו פעורות
קצת. משהו לוחץ מבפנים, משתולל בתוכי, תולש חתיכות מדממות,
עטורות ורידים, מבית החזה, מהכבד, מהלבלב. חובטת את הראש ברצפה
שוב ושוב כדי להשתיק את הכאב.

היה לי אהוב והוא מת. הפעם אני מתאמצת, נושכת לעצמי את כף היד
כדי לקום ולהתרחק מהרצפה עליה הוא מונח. אני יחפה, אבל אני לא
מרגישה את כפות הרגליים, הצעדים שלי ממוכנים לגמרי עכשיו. אל
החדר הבא.

האני החולם שלי אומר שזה רק חלום, והאני הישן שלי עונה לו,
הפעם זה אמיתי. הסיוט שלך. הנורא מכל מתגשם. אני מתקרבת
לאמבטיה כדי לראות מה יש בתוכה. המשחק מכור. אני מתקרבת כי
סכמת הפעולות שלי מחייבת אותי לעשות את הצעד הזה כדי להמשיך את
החלום. העלילה קבועה. ככל שאתקדם בציר הזמן כך חלק גדול יותר
ממנו יהיה כבר מאחורי. או במלים אחרות, ידוע לי היטב מה יש
באמבטיה בחדר הבא. ממתין לי. אני לא מצליחה לעצור את עצמי
מללכת בכל זאת.

הוא שם. הוא מת. בטני מצווחת בצער. קורסת על גדת האמבטיה,
מושיטה יד אל המים, משיטה אותה הלוך ושוב, גלים קטנים מלטפים
את גופו. הוא מת כאילו חורף בחוץ, במכנסי קורדרוי ירוקים,
בחולצת פלנל אפרפרה שמציצה מתחת לסוודר כחול כהה, וצעיף חאקי
כרוך סביב צווארו, בעובי של נחש חנק, נמס בידיים וחמקמק כמו
אצות ים. אהובי. אני מלטפת את המצח שלו. התחלה של קמט ראשון
משורטטת שם בעדינות. לאהובי מראה של נער. אהובי בן שלושים.
השיער שלו, המגע והריח שלו, השיער הכי נעים המוכר למדע. השיער
מרחף במים סביב ראשו, מתחפש לקיפוד ים עשוי משי. אני יודעת שזה
הליטוף האחרון. גם אם אגנוב מיד אחר כך עוד ליטוף, כדי שהקודם
לא יהיה האחרון, עדיין כל ליטוף שאלטף אותו עכשיו הוא ליטוף
אחרון. אני לא יודעת איך להפסיק לגעת בו.

אני מתבוננת בו. זה לא הוא שמחזיר לי מבט עכשיו. זה המוות,
מציץ אל עיני האלמנה שלי, מתנפל עלי מכל פינות המציאות, מכסה
את פתחי הנשימה וחונק בכוח. אני נלחמת על אוויר בחוסר חשק. אני
נחבטת שוב ברצפה ונושמת מהר ושטחי. עורכת עם עצמי דיוני כדאיות
להמשך קיום הפרט שהוא אני. החישובים האלה תמיד יוצאים לי
תיקו.
אני מכריעה באנ דנ דינו. אני אלופה בהחלטות שקולות.

אני שוכבת על הרצפה ומנסה להירגע ולפתות את האוויר החונק בחזרה
אל הריאות שלי. התקרה מסוידת ונקייה מאוד. אני חושבת על כדור
הארץ, על השנים בהן האמינו שהוא שטוח, שיש לו קצה שאם מגיעים
אליו פשוט נופלים ממנו החוצה. אני רוצה לעמוד ממש על הקצה,
נניח שהאוקיינוס יגיע שם רק לגובה הקרסוליים ויישפך למטה כמו
מפל, או אולי יישאר חתוך בקצה כמו פרוסה גיאולוגית בשרטוטים
ממוחשבים, ואני אעמוד ממש על הקצה ואצעק בקול את שמו של אהובי,
ואז אקפוץ אל סוף העולם, אל זרועותיו הקרות המחכות.

הפחד משתלט עלי כמו קבוצת טרוריסטים מאומנת. הוא מתחיל בחלק
החיצוני של הזרועות ומשם שולח גרורות אל הנקודות החשופות של
העור, נכרך סביב הצוואר והחזה ואחר כך דולף פנימה, מריר ורעיל,
אל מתחת לעור, אל רקמות החיבור, אל השרירים המתוחים, אל רכות
האברים הפנימיים. אהובי מת. מת לגמרי. אני חיה. אני לא בטוחה
שאני חיה. אני צובטת את עצמי בכוח כדי לבדוק אם אני עדיין
חולמת, הכאב מוצא אותי שרועה מובסת על הכורסא, מול החלון, פני
מופנים אל הוילון שהבוקר החל פורץ דרכו בזדוניות, עיוור ובוהק,
אדיש אלי, אינו יודע:
הוא היה שם. פעם. באמבטיה. אמבטיה אחת. ואני. חמש עשרה לחיצות.
שתי הנשמות.
אני ערה. איני מתעוררת.