שמונה בבוקר ואת עדיין במיטה. אין בחילות מיוחדות. את רוצה
לקום בפאניקה ולרוץ לשירותים, להרים את המכסה של האסלה ולקוות
שהחודש השלישי ייגמר. חלומות טיפוסיים של בנות - האביר,
בית-הבובות והבחילות של הבוקר. יש בוילר. הוא תמיד מדליק לך את
הבוילר לפני שהוא יוצא. את תמיד פותחת את העיניים בשבע. שעה
תספיק לדוד לחמם את דרכו. שיגרה. עכשיו זה הזמן לקום אל הבית
הריק. אין שיעור שמתחיל בשמונה בבוקר. הוא אמר שעדיין יש שביתה
לפני שהוא יצא. אז זה הזמן לשוטט בבית הריק.

יד אחת הולכת לכיוון השלט של המזגן. את מקשיבה לאוויר החם
שמתחיל למלא את החלל של הדירה. יש שם מזגן מפוצל אמיתי, הוא
אמר אחרי שראה את הדירה. שכחת לומר שיש גם שכנה פוסטמה. יש שם
מזגן, לא נצטרך להפעיל רדיאטורים ולקפוא בחורף. אז הנה המזגן,
הרעש היחיד שאפשר לשמוע בחור הזה שאתם גרים בו. אין מכוניות,
אין צפירות, אין עיר. יש מזגן וזה הייעוד שלו - להרעיש - בשביל
שתרגישי קצת בבית. וכמובן - לחמם את הבית כדי שתוכלי לשוטט
בעירום.

"סליחה, אכפת לך להפסיק לעשות את זה ? אני אשתגע בסוף" הוא אמר
אחרי הלילה הראשון שלכם.
"אם אתה מבקש, אני אפסיק לעשן, אין בעיה".
"בשבילי ? ואפילו לא התכוונתי לעישון שלך. אני לא מעלה את
האנטגוניזם שלי לסיגריות עד הפגישה השישית כרגיל. חוץ מזה, זאת
לא החלטה קשה מדי ?"
"זאת לא בעיה מיוחדת. אני תמיד מתמכרת לדברים בקלות. אבל זה
עובד גם לכיוון השני. כשהם מפריעים אני חותכת אותם. תרנגול
הודו קר".
"סליחה ?" העיניים שלו עברו למצב קטטוני.
"אתה נראה כמו המפקד שלי בצבא אחרי שאמרתי לו שנגמלתי
ממסטיקים"
"גם לו אמרת שהוא תרנגול הודו קר ?"
"אני לא קראתי לך תרנגול הודו קר. גם לו אני לא קראתי ככה, אבל
עכשיו אני מבינה מה שרו לו כשהוא השתחרר"
"מה ? איך הגענו לזה ? התכוונתי לזה שאת נשענת עירומה על
המרפסת ומעשנת"
"כשההורים  שלי עברו לגור במנהטן התחלתי עם זה. אני אוהבת את
הבריזה העירונית המפויחת, כשהיא מלטפת את הגוף שלי בחושך"

הוא כבר היה מאוהב בנקודה הזאת. אולי גם את היית. אבל אף פעם
לא גיבשת עמדה בנושא. את שוקעת אל תוך האמבטיה/ג'קוזי. חסר לך
פתאום איזה ג'וינט טוב אבל נגמלת מהם לפני שנים. תרנגול הודו
קר. חסר לך המחשב האישי האמת. ביום כזה, ריק מלימודים או תוכן
אחר, את רוצה לשבת ולקרוע את הרשת קצת. לפגוש ידידים וירטואלים
שהרבה זמן לא דיברת איתם. מערכות יחסים שהפכו לרסיסים כשעברת
לגור בשממה הזאת של ה"ביחד". "את נגמלת מהפרטיות שלך תרנגול
הודו קר", אמר התאום הוירטואלי האבוד שלך. "אתה כלבה", ענית
לו." תצחק על הדיבוב שלי לעברית, למה לא. אני יותר לא מספרת לך
על פאדיחות". "היו עוד חוץ ממשוגע-מיילל וזה שאני נובח במעלה
העץ הלא נכון" ? "אתה יודע שהיו עוד". הוא משועשע, התאום
הוירטואלי, השריד האחרון לתקופות היותר פעילות שלך ברשת. אלו
שאת לא תספרי עליהם לעולם החיצון. הוא גם היחיד שרצית להשאיר.


את באמבטיה ויש לך פלייבקים של שיחות עם חברים וירטואלים. מה
לא בסדר בתמונה הזאת ? "אז איך היה בניו-יורק ?" הוא שאל
באי-מייל האחרון. "יישמת את התכנית בהצלחה ?" כבר תשע בבוקר,
עדיין אין בחילות. מה זה באמת בחילות של בוקר ? זה קשור בשעה
של היום או מתי שקמים אישית ? רצית להיות עכשיו בהריון. רצית
להיות נשואה. רצית שהשנה האחרונה לפני גיל שלושים תהיה
מעניינת, כזאת שיהיו בה תאריכים חשובים וכולם יצטלמו יפה ויהיה
אלבום של זכרונות. כזה שמראים לאורחים בכוח ולא מוותרים להם על
עמוד אחד. הנשים אצלנו מתחתנות ביום ההולדת שלהן, רמזת לו לפני
שנתיים. אוגוסט היה חסר עניין. דממת אלחוט, בן זונה, דממת
אלחוט. אם אחרי כל מה שעשיתם שם עדיין לא נכנסת להריון, זה
אומר טיפולי הפריות. וזה כבר לא משהו שאפשר לארגן לבד או לרמוז
עליו בעדינות. יש לך עוד תשעה חודשים לחתונה. גיל שלושים. יש
לו עוד תשעה חודשים. "ומה אז ?" שאל התאום," תציעי לו את כמו
שאמרתי לך לעשות כבר באביב" ? "ככה אתה מכיר אותי  ? שנתיים
אני מכורה אליו. זה מספיק זמן. או שאני רואה את האור בקצה
המנהרה הזאת של החסך בילדים...". "או ?" הופיעה מילה בודדה
כתגובה. "אתה יודע. תרנגול הודו קר".