סגרתי את חלונות החנות כדי שהם לא יירטבו. הספרים הם אהבת חיי.
ספר טוב תמיד שם. מחכה לך בשקט על השידה כדי שתיכנס איתו
למיטה. והבונוס הוא שהוא לא יגנוב לך את השמיכה. לא לחינם
קראתי לחנות שלי "בטוב טעם". להוכיח לכולם שספרים קוראים עם
כל החושים. לשמוע דיאלוגים שמרעידים לך את המוח מבפנים, להריח
את ריח הדיו המוטבע על גבי הנייר הבוהק של הספרים שרק עתה
נולדו לעטיפה מבריקה ואותיות מזהב. או למחות את האבק המגן על
הדפים הצהובים ששיני הזמן החלו לנגוס מהם את תהילתם. "אפצ'י"
חזק נשמע בחלל החנות ואיים למוטט את שאריות הטיח המתקלף, שנמרח
שכבה אחר שכבה בניסיון נואש לייפות את המקום מבלי להתאמץ יתר
על המידה. שלושים שנים במקצוע ועדיין לא הדברתי את האלרגיה שלי
לאבק. עזבונות של אנשים שהלכו לעולמם השאירו יתומים מלאי אבק
בעולמי ואני לא בוחר אותם. הם בוחרים אותי, ממתינים במפתן
הדלת, צמאים לתשומת-לב. אך לא לגשם. ובגלל קצת אבק אשאיר אותם
בחוץ? ואני מכניס אותם ומסדר להם מקום חמים ליד חבריהם
הוותיקים. וסוגר את החלונות כדי שכולם לא יירטבו ושם החנות
ישתנה ל"ברטוב טעם". וכולם שלי עד שאתה שתקנה.
פתאום דפיקה על הדלת ועוד אחת. "רגע" אני צועק, מנסה לא ליפול
מהסולם. ועוד אחת. "אנחנו סגורים" אני אומר לאורח שלא טרח
להתבונן בשעות הפתיחה שמתנוססות קבל עם ועדה על גבי השלט. השעה
שבע בערב . אני זוכר את התקופה שבשכונת הדר הייתה המולה, וערב
רב של קונים ומוכרים והפעמון הצמוד לדלת היה מבשר ברקע על עוד
אורח חדש שקפץ לבקר בחנות על מנת להצטייד במזון רוחני לאחר
שעשה את קניותיו בשוק שליד. וריחות הספרים התערבבו עם מטעמי
השוק. אוכל טוב וספר טוב. ספר טוב ואוכל טוב. מי צריך יותר?.
אבל זה היה פעם, ופעם זה לא עכשיו, ועכשיו סגור. "אפשר
להיכנס?" האורח שאל בנימוס מפוחד וקטע את מחשבותיי. "הקופה
כבר סגורה" תירצתי. תירוץ טוב שאומר שזה לא אני, אלא המתקן
ההוא בפינה שעושה רעשים ובולס שטרות ומטבעות. זה הוא, שלא
מאפשר לך להיכנס. "לא נכנסתי בשביל ספר, אלא רק לא להירטב
מהסערה שבחוץ" הודה בביישנות. "מה הסיפור שלך, אתה עשוי
מסוכר?" ניסיתי לדחותו ברמז. "כן" הוא ענה "אני מאחרוני אנשי
הסוכר" הוא פצח במונולוג. "אנשים מתוקים של פעם, שכבר אי אפשר
למצוא, לא כמו החרא שיש היום. אני מצטער על השחצנות, אבל כשיש
לך את זה, יש לך את זה" הוא סיכם בתחכום מה. "אז אתה מעביר
זקנות את הכביש ופותח לליידי את הדלת, זה הרעיון". ניסיתי
להעביר את השיחה לפסים מעשיים. "...ותעשה כל מה שאגיד לך?"
ניסיתי את מזלי, אם כבר מדברים על פסים מעשיים. "אני אומנם איש
מסוכר אבל לא פראייר" הוא קצת נעלב "אני מתכוון למהות המופשטת,
על הרעיון כולו, לא על המעשים הבודדים. רמה מעל. בנאדם שכל
כולו זהב אבל פשוט מסוכר. אני מדבר איתך על שינוי העולם כולו,
על תהליכים ולא על זקנים וזקנות." הוא הרביץ את משנתו המנומקת.
"סליחה בקשר לזקנים" השפיל את מבטו. "הלו, אני רק בן חמישים"
היה זה תורי להיעלב. משקפיים שתלויים על האף ובקשות להגביר קצת
את הקול, לא עושים אותי זקן. והגשם פסק, כמו הוראה מגבוה, ברגע
שהשיחה נכנסה למבוי הסתום. והשתיקה הכבידה על המתח, והוא שלף
ראשון את המשפט "תודה על הכל ושיהיה לך לילה טוב" וסגר בעדינות
את הדלת, נזהר שלא להרעיש.
והוא הלך, מקפץ בין שלוליות הענק שהתנקזו לסמטאות ללא שם,
ליוויתי אותו במבטי וחזרתי לעשות את הסגירה, עייף מדיבורי
הסרק. זעקה מחרישת אוזניים הקפיצה אותי ממקומי. הספקתי לראות
רק מכונית משפריצה לכל עבר ומחלקת מחדש את השלוליות. רצתי לחפש
את האיש מסוכר, והוא נעלם כמו צמר גפן מתוק בפיה של ילדה
מחוסרת שיניים בלונה-פארק. נבהלתי לרגע ואז פרצתי בצחוק משחרר.
הוא הצליח לעבוד עלי ולרגע האמנתי לכל הסיפור. "יותר מדי
ספרים" אמרתי לעצמי, אבל לא התאפקתי. שלחתי אצבע לשלולית. זה
היה מתוק מדבש. |
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.