עשרים ושתיים אותיות זה כל הסיפור. זה כל סיפור. באנגלית יש
ארבע יותר והמבטא יותר מרשים. כמו תמיד גם הפעם הדשא של השכן
ירוק יותר. עשרים ושתיים אותיות ועם זה צריך להסתדר. פעם גם לא
היה לנו אותן, אלא רק זיכרון חי שעבר מאדם לאדם. הם היו צריכים
להיות קרובים אחד לשני מסביב למדורה עם זקני השבט או בדרך לציד
על מנת שהקול ישמע והכל יזכר או לחבר שני קוטג'ים וחוט ארוך או
יותר פשוט, לתת לאמא שלי לצעוק. אח"כ הם התעצלו ללכת כל הזמן
והעבירו מסרים באמצעות חפצים וכשגילו שיהיה פחות כבד לכתוב,
ציירו ציורי קיר ושלטי חוצות על מערות ואבנים, ציורים שהעבירו
מסרים ושדמו לדמות שאותה ציירו. עד מהרה החלו לחפף ובחוסר
סבלנות ציירו "בערך, ולא בדיוק"  בתקווה שיבינו אותם בשיטת
ה"סמוך" ו"יהיה בסדר". הקשר בין הציור לדמות התנתק בהדרגה
ונוצר קשר לשם של העצם, כי בכל זאת יותר קל לכתוב "מניאק" מאשר
לצייר אותו וכתב האלפאבית נולד בשעה טובה בערך לפני 3,500 שנה
בקירוב. האותיות חיכו בשקט מאות ואלפי שנים עד שגוטנברג חילק
אותם לכולם, אחרי שהכמרים טרחו לסגור אותן בחדרים חשוכים
במנזרים אפלוליים. טוב, הנוצרים אף-פעם לא חיבבו אותנו במיוחד.
ועם האותיות הללו אתה יכול לבחור לכתוב  מאמר זימה ל"פלייבוי"
או את התנ"ך. רק אתה תבחר. ואני בחרתי לכתוב מכתב אהבה.
האהבה הומצאה הרבה לפני הדפוס. אלוהים ברא את אדם. הוציא לו
צלע, שהיתה כנראה ספייר, ערבב עם קצת עפר וליפסטיק והוסיף לו
אשה והחליט שהם יהיו ביחד. למעשה אלוהים זה אמא פולניה שהחליטה
שרק בשידוך זה יצליח, וכדאי שהם יהיו רק שניהם כדי שאף אחד אחר
לא יפריע, למרות שעם התוספת של הנחש זה לא כל כך הצליח. אני לא
יודע אם זאת אהבה, אך אם אלוהים החליט, הוא בטח יודע.
האהבה שלנו הומצאה לפני שנה וחצי. אני לא יודע אם אלוהים היה
מעורב בעניין, אבל היה את שנינו וזה הספיק. לפחות אז, לפחות
לי, ואני עם מכתב האהבה ביד באיחור של מספר חודשים, מכניסו
למעטפה ומוציא בול.
הבול הומצא ב- 1840 בבריטניה, ממש כמו הכדורגל, ונועד פשוט
להיות אישור כי שילמנו את השכר של הדואר והדוור השכונתי, אבל
כמו כל דבר בחיים הפך ליותר מורכב. אנשים רבים אוספים את
הבולים הקטנים והדביקים, שהפכו למיני- תמונות. אני רק לא זוכר
אם הבול שווה יותר, אם יש או אם אין חותמת דואר.
ולקחתי את הבול וקירבתי לפי, שרבבתי את לשוני, אך לבסוף הכנסתי
את המכתב בחזרה למגירה. נמאס לי ללקק לה.