אתמול ישבתי בבית.
קצת משועמם ומבועס...
אז לקחצי את הפאוץ' שלי והוצאתי מתוכו את חפיסת הסיגריות שלי.
ישבתי בסלון עם הסיגריה הלא דלוקה.
משהו חסר, חשבתי לעצמי...
קמתי והדלקתי את המערכת, שתהיה קצת מוזיקה ברקע.
האווירה קצת יותר נחמדה ככה.
חזרתי לשבת בסלון. הכנסתי את הסיגריה לפה שלי, אחזתי במצית
והצתתי אותה.  הלהבה פיזזה לה באיטיות. קירבתי את הלהבה לקצה
הסיגריה ופימפמתי...
זהו זה! עכשיו אני מעשן, לבד בבית, עם מוסיקה שאני אוהב
ברקע...כמה נחמד.
ואני יושב ומעשן, מוציא את העשן מהפה בנשיפה רכה לכל עבר.
עד שלפתע זה הכה בי.
על השולחן מונח אגרטל יפייפה ובו פרחים בצבע אדום חי שכזה.
הם חיים ובריאים ומושלמים!!!
אבל אני יושב, ומעשן את החרא הזה, והחרא הזה יוצא בסופו של דבר
ישירות כלפי הפרחים שפשוט הזדקפו בפאר ונראו יפים.
העשן עף ישירות מהפה שלי לתוך סבך הפרחים, נע ביניהם ונעלם
לאיטו.  והם-סופגים את העשן, מנסים לא להחנק, לא להשתעל לידי,
כי הם צריכים להיות יפים.
ואני בוהה בהם, בעשן, שנספג בהם...
וממשיך לנשוף עליהם את העשן הרע הזה...שיביא להריסתם-פרחים
יפים.
מה הם עשו לי, שאני מתאכזר אליהם ככה?! זה לא מגיע לאף אחד.
אומנם אני נהנה לבהות בהם, סתם כך להנאתי הפרטית, אבל אני גם
נהנה לראות את העשן, חג לו בין פרח לפרח, הורס אותם, לוקח מהם
את החיים שלהם...זה יפה בצורה חולנית למדי...
סאדיסט שכמוני...

הסיגריה שלי נגמרה. כיביתי אותה במאפרה...
אני לא מסופק. הדלקתי עוד סיגריה ועישנתי את הסיגריה לתוך
הפרחים שכבר קיבלו גוון אחר.
מתבונן, נהנה, מסופק.

לא מסופק!  הסיגריה שלי נגמרה מהר מכפי שדמיינתי.
המשכתי ככה כל הערב, סיגריה אחרי סיגריה אחרי סיגריה.
נגמרו לי כל הסיגריות!

הפרחים גוועו ומתו.
הם כבר לא יפים כמו פעם.
עכשיו סתם שוכב לי משהו מת על השולחן בסלון.