היא הייתה יושבת, יעל בן שמעון, על מרפסת השמש, בכל בוקר בשעה
שבע וחמישה, בדיקנות של שעון, ומביטה בנו.
כוס הקפה קבועה בין ידיה כאילו יש בה למלא את שאיפותיה הקסומות
באם רק תחבוק את הכוס מספיק חזק.
מבין תריסי החלון בסלון הייתי מציצה בה מדי פעם, או אז הייתי
קולטת אותה מביטה עלינו.
היה משהו במבט הזה, המרוחק, השואף להתקרב - שחדר אלי ,
שהקסים.
יעל בן שמעון היתה רווקה בשנות הארבעים לחייה. פשוטת מראה.
מהנשים בהן גברים לא היו מביטים פעמים בעוברם ברחוב.
במקום עבודתה מזה 14 שנה, היה מספר זעום של אנשים שידעו את
שמה. גם אלו שהכירו אותה ,טוב יותר, לא יכלו לומר בלב מלא כי
הכירו אותה באמת.
היא היתה פשוטה, נראית ואינה נראית. עובדת ואינה נטמעת -
שקופה.
וככה היא הרגישה. היה משהו בשקיפות שלה שהסב לה כאב. אטימות
הסובבים אותה לזהות בה משהו מיוחד איכזבה אותה בכל פעם מחדש,
עד שהחלה להאמין בעובדה שאין בה ולו סגולה אחת המבדילה אותה
מכלל האוכלוסיה.
פעם אחת , רק לפעם אחת רצתה להסב תשומת לב, לתפוס עינים, להיות
במרכז. להבין את הכוח שטמון במראה חיצוני, אשר כל חייה טענו
בפניה כי אינו חשוב.
דיבורים, היתה חושבת, הכל טפל וחסר כל אמת. היא הרי ידעה את
כוחו של המראה. כמה הוא יכול להשפיע , כמה יכול לשנות.
היא צפתה במרומי מרפסתה השימשית בחייהם היפים של כל אלו שהיה
להם, לדעתה , את אותו הכוח השמימי.
ידעתי על מי היא הייתה מתמקדת בסדר מופתי, בדיוק מוזר - בן
זוגי ואנוכי היינו הנצפים הראשונים במהלך היום בשל שעת השכמתנו
המוקדמת, אחר כך היא היתה צופה בעליזה ודורון מהקומה מעל,
ובערב מאוחר היו נצפים, שלומית ואלון. ידעתי כי זה סדר הצפייה
של יעל ,בעקבות ערבי החברה שסיגלנו לעצמנו, הח'ברה הצעירים
במתחם, לאחר מספר חודשי הכרות. במפגשים הללו לאחר משחק פוקר
סוער, ומספר סיבובי שתייה היינו ללא סוף מדברים עליה. האמת היא
שלרוב היינו מדברות עליה, אנו הנשים, בעוד הגברים היו נטפלים
לקבוצת כדורגל כזו או אחרת.
יעל בן שמעון , "הצופה נכונה תמיד" - ככה היינו צוחקות.
שלומית תמיד היתה מתלוננת . לטענתה היתה בה, ביעל, מוזרות בלתי
מוסברת אשר גרמה לה חוסר נוחות. עליזה, הנועזת מבין שלושתינו,
תמיד היתה מתגרה בנו להעיז ולהציץ על יעל חזרה, ככה במופגן ,
במחוצן שתדע לה,  לא להציץ לאחרים לפרטיות.
אבל לי, לא ממש היה אכפת. וזאת למרות שיעל בן שמעון היתה מנסה
תמיד לעצור אותי בדרכי למעלית, לעוד שיחה טפלה אודות נושא שלא
ברור לי מדוע נבחרתי ,אני, לשמש בו דוברת - שיחות שלמען האמת
יכולתי לחיות בלעדיהם. אבל היה משהו בחיוך הרופס וחסר הבטחון,
שמנע ממני לקטוע את דבריה, והכריח אותי להמתין בסבלנות .
היה משהו בהתמדה המלתי ניתנת לשינוי של יעל שהקסים אותי, התמדה
בתחינה חסרת כל מענה , חסרת כל ממשות.
ואז קרה המקרה. באחת מפגישותינו הקבוצתיות, לאחר מספר סבבי
הקפצת טקילה משובחת, נפלה עלינו רוח שטות. ולאחר שהגברים נטשו
אותנו למשחק השבת, נותרנו אנו הנשים, מתבוססות ברכלנות אכזרית
ונוקבת. וכשעליזה העלתה שוב את הצעתה למפגן הצצה בוטה, לא
שללנו אותה. מתבוססות בשיכרות, מגחכות ללא סוף פתחנו את חלון
הסלון לרווחה - ונתנו ליעל בן שמעון את מה שרצתה כל חייה - היא
היתה במרכז הזרקורים, באמצע ההתרחשות, מופגנת לרווחה בכל סבליה
ומכאוביה.
והיא ראתה אותנו, אני יודעת שהיא ראתה. והיא הבינה.
ומעולם לא ראינו את יעל בן שמעון יותר.
מדי פעם כשהייתי מחכה למעלית שתבוא, הייתי מתגעגעת לשיחות
הטפלות עם יעל , לחיוכה הפגוע תמיד, ולמבטיה הכמהים ממרפסת
השמש שלה.
הבנתי , מעט מאוחר מידי, שבידיה של יעל היה את הכוח להעניק
לחיי שלי את מעטה הקסם שתמיד חפצה בו בשביל חייה שלה. אותו
הקסם שנעלם והתפוגג בכל יום שעבר מאז שיעל הפסיקה להסתכל.