איך שסיימתי ללמוד יצאתי משער בית הספר האדום שלי וחציתי את
הכביש. התפללתי בליבי שתדרוס אותי איזו משאית אבל אלוהים לא
נענה לתחינותי ואף לא רכב אחד עבר במקום. חוצמזה היתה לי
תוכנית יותר טובה ויותר אקטואלית. הייתי לבושה בדובון צבאי חם
ולא מעורר חשד בכלל והשיער שלי היה רטוב מהגשם, שבד"כ אהבתי
אבל הפעם הוא היה דוקר ועצבני במקום מלטף ומרגיע, ולא היה לו
ריח טוב ומרענן אלא ריח של ביוב מעורר בחילה. הייתי עצבנית כמו
אנ'לא יודעת מה. אם היו לי בלטות הייתי דופקת אותן נון סטופ
בראשים של עוברי אורח מכוערים ויפים, ימח שמם. אבל אין לי.
במקום זה אני מסתפקת במבטי נאצה ועיוותי אף כמראה לרגשות סלידה
וגועל נפש. בחיי שלא היו לי הרבה ימים כאלה שאני מרגישה כאילו
בא לי להקיא מכל בנאדם שני שאני פוגשת. לא רגע. מכל בנאדם שאני
פוגשת. איכס. זו היתה המילה המנחה שלי היום. וזה לא קורה לי
הרבה. דווקא בד"כ אני בנאדם נחמד ואופטימי ואני אוהבת לחייך,
תשאלו את סבתא שלי. היא בכלל אישה נורא נחמדה ודאגנית, ככה
מרוב דאגה ושעמום היא צילצלה לפלאפון שלי לפני רבע שעה (סבתא,
פלאפון, 1 בצהרים, לכו תבינו) לשאול אותי אם אני לבושה חם ואם
יש לי מה לאכול בבית ואם אחותי הקטנה כבר חזרה מהבצפר ואם הכלב
שלי לא נעול בבית ומשתין על הספות החדשות ואם אבא כבר חזר מלאס
ווגאס ואם אמא חוזרת מאוחר היום ואם אני הולכת לאוניברסיטה
הפתוחה אחר הצהריים ואם הכל בסדר עם הלימודים שלי ומה פתאום
אני מסיימת ללמוד כל כך מוקדם ולמה אני לא מתקשרת לרופא עיניים
שלי שיסדר לי את העדשות ולמה לזה שאני יוצאת איתו יש ריח של
סיגריות ואני מקשיבה לה בחצי אוזן כי אני עצבנית רצח ולא נעים
לי ממנה כי היא אישה מבוגרת ואני רוצה שלמרות הכל יהיה לה קצת
נחת כי היא ניצולת שואה והכל ובמשך כל הזמן הזה שהיא מבלבלת לי
במוח אני מתה להטיח את הפלאפון המזורגג הזה במדרכה ואני מתאפקת
כי יש אנשים מסביבי וכי אמא שלי תהרוג אותי אם אני אעשה את זה
עוד פעם ותתחיל לבכות שאני אנטי הכל ושאני אגמור לונרית בהודו
ואהייה מאלה שלא משתמשים בחשמל כמו האמיש או אפילו יותר גרוע
שאני אהיה איזו בת איומה ששונאת את אמא שלה ומה כבר היא עשתה
לא בסדר שמגיע לה כל חודש לקנות לי פלאפון חדש כי אני לא יודעת
לשלוט בעצמי ובכעסים שלי ושאני לא יודעת לדחות סיפוקים ושאני
לא מכבדת את המשפחה שלי ושהיא מנסה הכל איתי ולא הולך לה ושאני
לא מפרגנת ושאני אתחשב בהם יותר  כי אני יודעת שזו הדרך היחידה
שהיא לא דואגת לי כשהיא בעבודה.
ואיך שאני מגיעה לשפת המדרכה בצד השני אני שומעת את ארני קורא
לי לחכות שניה ואני יודעת שברגעים אלו ממש הוא חוצה את הכביש
בזהירות מופרזת כדי להגיד לי שלום ולשאול מה המצב ולהזמין אותי
לשוקו חם בקופישופ שבקניון (שנמצא מולי בדיוק) ובקיצור- חוצה
על מנת להתעלק עליי כמו קרציה ענקית וטפיל מהונדס שמתוכנן יותר
טוב מקודמיו על מנת להעניק לך למשך זמן ארוך יותר (אינסופי)
סבל מרוכז בריח שושנים. הסתובבתי אליו עם חיוך מזויף ומוגזם
כדי שיבין שאני מחייכת אליו חיוך שהוא אכן מזויף (!) ושאני
בכלל שונאת אותו ושילך כי אין לי כח להדבקות הפתאטית שלו ושאני
רק רוצה להכנס כבר לקניון ולחצות אותו בשלווה קוסמית ובתחושת
שליחות ושלא ירד עליי גשם מחורבן בריח ביוב והוא מפריע לי
מפריע לי מפריע לי!! העיניים שלי יורות עליו גיצי עצבים
(דמיינו לכם את ז-ה בתוספת של חיוך של כוכבת סרטי פורנו סוג ד'
שמנסה להראות כמה שהיא שמחה שהחבר של החברה של השכן שלה החליט
שבראש שלו לעשות איתה קצת כייף והחיוך הגרנדיוזי המטופש והסתמי
והזול הזה מרוח לה על הפרצוץ כאילו היא זכתה בפאקינג אוסקר)
ובא לי להתפחלץ כשהוא שואל אותי אם אני רוצה שהוא יזמין אותי
לשוקו חם כי נורא קר בחוץ ואני נראת כאילו אני צריכה את זה
ושהוא בכייף יעשה לי ג'סטה ושבתמורה נדבר כי אני נראת בנאדם
מאד מעניין ואז כשהשתכרתי במסיבת סיום של י"א ואמרתי לו שהוא
דווקא די בסדר אז הוא מיד הבין שיש לי יופי של אישיות וששוה
להכיר אותי ושזה כל מה שהוא מבקש (זה, ושאני אומר לו שלום
בבצפר כדי שיחשבו שיש לו חברים, לא שאני נחשבת משהו אבל חפיף;
הכסף כאמצעי לרכישת "היי-מה-המצב" צבועים בבצפר, רשמתי לפניי).
בהתחלה התחשק לי לבעוט לו בביצים אבל אז התרככתי כי אני נורא
אוהבת את השוקו של הקופישופ שלנו וכי באמת היה מזג-אויר מוצלח
לשוקו כזה וחוצמזה מה אכפת לי באמת, ככה פעם אחרונה לזכר הימים
ההם ואמרתי לעצמי בלב "נו יאללה מה אכפת לך הפראייר ישלם". אז
אמרתי לו בעליצות שכזו "איזה יופי של רעיון, נלך?" ואם רק
תוכלו לחשוב על המתיקות שבה אמרתי את המילים האלו בטח הייתם
חושבים שאני בנאדם מסור ואוהב שמטפל בילד בודד ויתום שהיו לו
חיים איומים ואני היחידה שנשארה לו ושימיו ספורים כי הוא חולה
במחלה סופנית כמו התמכרות לערוץ הילדים בחופש הגדול.
אחרי שהשומר הרוסי לגמרי התעלם משנינו ומהתיק הגדול והחשוד שלי
עם כל החוטי חשמל שביצבצו ממנו (כנראה שלא היה לי שפם מצורע או
שלט גדול שכתוב עליו "אני ערבייה!" אז הוא לא בדק לי בתיק) הוא
המשיך להקשיב לרדיו ולבהות בציצים של הבחורה בדלפק הזה של
הפרסומת לסלקום, שדרך אגב בכלל לא נותנים פיצויים על מכשירים
שנפלו בדרך פלא מהחלון בקומה השלישית בבית של ההורים שלי.
עלינו במדרגות הנעות שקט מופתי (העדפתי לא לתקשר עם ארני בכלל
והוא נראה נבוך מדי או גאה מדי כדי להגיד לי משהו) והתחוור לי
שהקניון הזה בסכנה רצינית של פשיטת רגל כי למרות שהיו בו 15
וחצי אנשים (כולל השומר הרוסי, שזה הישג גדול!) אלא הוא גם היה
ממש עלוב. אז חשבתי לעצמי "בוא'נה את מזליסטית עם הכמות הזו,
אני רואה כותרות!" והתישבנו על הדלפק של האספרסו וארני מיד
ניגש במלאכת הניג'וס והזמין בקול ציפציף אימתני ובטונים לא
אנושיים שאנחנו מבקשים בבקשה רבה ובתחינה ואם הגברת הנחמדה
מוכנה 2 כוסות שוקו חם עם חלב טיפה מוקצף אבל לא יותר מדי כי
יש לו אלרגיות לבועות גדולות באופן יחסי של דברים לבנים. המממ.

הסתכלתי מהחלונות השקופים הגדולים של הקניון על התיכון שלי
(כבר אמרתי שהם זה מול זה? אכזריות אירונית של חופש יחסי,
דיסקים ואוכל מול מנהל פאשיסט ומנות של ארץ אוכלת יושביה),
ולמרות שהגשם עדין לא הפסיק והצבע המרכזי היה אפור-בית-קברות
עדין ראיתי טוב טוב את החצר הקדמית של הבצפר שהיה מושא העצבים
המרכזי (אך לא היחיד) שלי היום בפרט ובחודש האחרון בכלל.
הסתכלתי מה הולך שם ופתאום על לי בראש שורה מהשיר הזה שאין לי
מושג מי כתב אותו, "יש ערמה של חבר'ה על הדשא.." אבל את המילה
"חבר'ה" בא לי לשנות למשהו יותר בסגנון של "אנשים פתאטים
מעצבנים נורא שגורמים לי, בין השאר, לדפוק בלטות נון סטופ
בראשים של עוברי אורח מכוערים ויפים, ימח שמם וגורמים לי גם
לרסק את הסלקום שלי עם הפנאל של טין-טין הנאצי לרצפה". לא ממש
מצליחה לקלוט פרצופים אבל מהתנועות אני כבר רואה שאלו רון
ותמרי וארווין ושירה ויפתח ויכול להיות שגם עדי אבל אני לא
בטוחה בזה כי היא מתגפפת שם עם משהו שנראה כמו חייל אבל באותה
המידה יכול להיות כל שרץ אחר עם אוטו. כמעט יכולתי לשמוע מה הם
מדברים בראש שלי ואת ההצגות והמשחקים וה.. לעזאזל אני כבר
מרגישה איך לשוקו נהייה טעם של סמחוטות עסיסיות כמו אלו של
ציון שאיכשהו תמיד יושב מאחוריי בהרצאות באודיטוריום. אני
מרגישה דבקה במטרה יותר מתמיד וההצדקה הזו, של ארווין האדיש
עושה מניפולציות לנמלים הרטובות בדשא, לא יכלה להגיע בזמן יותר
נכון.
בכל אופן, ארני ניסה נואשות לפתח איתי שחיה על נושאים משעממים
להחריד כמו כדורגל (כן כן, שמעתם אותי, משעמם להחריד) ובטריות
של אנרג'ייזר ומרק העגבניות שדודה שלו היתה מכינה בימי ההולדת
של סבא שלו שהיה במלחמת השחרור ואיך שהריח של התיבול נורא
מזכיר לו את הריח של השיער שלי. אויש תודה לך באמת. עוד בוסט
של עידוד ופירגון לאגו שלי, שאילמלא היה זה ארני אולי הייתי
עוד נפגעת ושוקלת להחליף את השמפו שוב לשמפו של חברה שכן עושה
ניסויים של בעלי חיים ואז לפחות לא משווקת ליינים של טיפוח
בריח שום וסחוג.

ופתאום זה הכה בי שלשבריר שניה שכחתי מהכל. כן כן, שם, כשישבתי
בסתמיות ובניצול עם הבנאדם הכי גמד והכי עלוב עד כדי כך שאינו
מעורר רחמים בכלל, שותה שוקו בטעם ליחה בדוכן של גנבים שלוקחים
15 שקל למשהו שאני מכינה יותר טעים, יותר מהר, ובכוסות שהן לא
נייר בצבע קקי, מביטה בחבריי לשכבה דרך זגוגית עבה וכמה עשרות
מטרים וגדר ושער בצבע אדום. זה הכה בי, שכבר הגיעה הזמן ומספיק
להתברבר עם המחוגים ולנסות להרוויח קצת זמן כי אני סגורה על זה
ויש לי יופי של עתיד לפניי.
הרמתי את התיק שנח לרגליי בקוצר רוח, שלחתי יד פנימה, לחשתי
לעצמי "אללה הוא עכבר קירח", ולחצתי על המתג.