ברצוני לגולל בפניכם סיפור שכזה, שדמותו הראשית אינה אדם ממוצע
אם כי בעל כח אינסופי. אם כן, הבא נניח כי גיבורנו אינו בן
תמותה רגיל, אם כי אלוהים בכבודו ובעצמו, הדבר יעניק פן שונה
לסיפור, נפח ומרחב פעולה עשיר יותר וייתכן שאף מקורי במעט,
ולמרות שכבר נטחן נושא שמיים ואמונה אוכל לנסות אני את מרחב
התמרון הזה, שאינו בגדר מגבלות האנושי חברתי.
ובכן, אלוהים.

היה זה יום ככל הימים, בני אדם לא חדלו ממלאכתם הרגילה
והתרוצצו אנה ואנה בחיפוש שווא אחרי משהו לא ברור. היה זה הוא
שישב בשמיים, גדול ורחב בנשמתו כמדינה אינסופית ולבוש צורה
אנושית, והשקיף על כולם.
באותו היום הגיע נפטר אחד שהיה בזמנו רב מבוקש בגולה, הנ"ל
נכנס לגן עדן (שכן קיים כזה אחד והוא באמת עושה כל אחד מאושר)
כמעט ללא בירורים ושאלות ומיד התייצב במשרדו של האלוהים למען
ישאלו שאלה אחת שהציקה לו בזמן היותו בן החיים. אם כי אלוהים
עסוק בדרך כלל בעינינים מהותיים (לידות, ניסים, גורלות, מיתות
ומניות בבורסה) היה לו קמצוץ של זמן פנוי בו שמח להתראות עם
שליח אנושי כה חשוב בתקופה בה אנו חיים, מלומד ומאמין גדול.
נכנס הרב אל בית המקדש (שממוקם בקירוב מעל הקוטב הדרומי אולם
משתנה מפעם לפעם בסטייה של כמה מעלות מהמרכז, אך אין זה משנה),
זהו בית המשכן של האלוהים, ופגשו לראשונה. לא אלאה בפרטים אולם
ברור כי הפגישה היתה מלווה ברגשות עזים ובבכי מאושר של בן
התמותה המת. לאחר שהתאושש מההלם וההתרגשות הראשונית פתח זה את
פיו וגולל בפני אלוהיו את סיפור חייו הרווי חוקים ומגבלות
שמפוצות ע"י מוסר גבוה ועל התנגשות ערכים דתיים וחברתיים עם
יצרים ותשוקות. דיבר הלה במשך זמן ארוך ולסיכום דבריו ניסח את
השאלה המציקה באופי מכובד ומשכיל. היתה השאלה מהצורה: "ולשם מה
כל זה?".
לא היה בלבול והיסוס בתשובת האלוהים, שהיה גם הוא מלא רגשות,
מוסר והרהורים עמוקים באמת בשילוב אולטימטיבי עם נסיון של כמה
מיליוני שנים טובות, ותשובה זו היתה דומה לנוסח בו ענה אלוהים
לאיוב כשהלא שאל אותו מדוע נענש, שכן אין הוא יודע על חטא
ספציפי שביצע או פעולה אסורה שנקט בה. האלוהים ענה, שנים רבות
לפני תקופתנו שלנו אך כמעט ללא שינוי (למרות שהשתנתה תפיסתו
ורעיונות נעו קדימה), שאין ברשותו של איוב מידע בסיסי כביכול
בנוגע לשפע רב של דברים אחרים ושאין זה פלא שאינו יודע מה עשה,
כך גימד את איוב האומלל לעומתו והציב בפניו את העובדה שהוא קטן
בעולם אינסופי של ידע וקהילה. התשובה המתנשאת משהו של אלוהים
לאיוב דמתה באופן כמעט מפתיע לזו שנתן אלוהים כעט לרב מהגולה,
בה אמד על אופי האדם, טבעו ושכלו, והסביר שאין השאלה האמיתית
היא "לשם מה?" אם כי "עד מתי?". כך ענה, שבני האדם לא זכו
לגלות את משמעות החיים בשל טפשותם, יהירותם והניצול הרעוע של
מה שהעניק להם מחסדו (לא מחובתו, חלילה) ומטוב ליבו, ועל כן לא
יגלו מדוע חיו ומה היה חלקם בתוכנית הגדולה שלו בנוגע לאנושות
כולה, אלא ימלאו את תפקידם בחוסר מודעות מוחלטת ובעיוורון
משעשע.
הוסיף האלוהים לספר לרב המלומד שהשאלה שהיה עליו לשאול אינה זו
ששאל ושזו נובעת מבורות יחסית, אם כי הגדיר לו שאלה חדשה. נזף
אלוהים ברב על כך שהדבר שהיה עליו לשאול בחוכמה הוא "עד מתי?",
שכן זו השאלה המטרידה את מוח האדם באמת. הרב גימגם כתוצאה
מעלבון מסוים אולם הסתקרן בו בזמן. היתה זו שאלה יפה
ורלוונטית. עד מתי אמונה? עד מתי כאב? עד מתי חיים? עד מתי
אנושות כולה? השאלה עמדה במבחן המציאות בנוגע לכל דבר, השאלה
שכירסמה את חייו המלאים דת ואינפורמציה של הרב היתה אכן זו.
מתי כל זה יגמר, ה"איך" וה"למה" הטרידו פחות את המוח האנושי
שכן הוא חי מסיפוקים ותחת חשש מתמיד של יקיצה וסיום.
לאחר זמן מסויים של דממה (מלבד גלגלי השיניים במוחו של הרב)
התפנה ממחשבותיו על השאלה האיומה ושאל בשנית את אלוהים, מפאת
חוסר מושג מוחלט ואופייני, הפעם את השאלה הנכונה עליה הצביע
אלוהים והאיר את עיניו. שאל אותו "עד מתי?" והיכן הסוף,
הסיום.

מאחר ונמאס עליי במעט תיאור הדיאלוג בין האלוהים לנציגו האנושי
אפסיק אותו אך אוסיף ואומר כי תשובת האל לרב היתה שתיקה רועמת
על החוצפה והיוהרה, לצד הכמיהה האינסופית לעוד ועוד ועוד מידע
וכוח. השיב לו בכל זאת האל תשובה קצרה, חדה ועליונה כמצופה,
מין הצורה "לך וחפש אותו", שאלה שיכולה להתפס כמעמיקה (חפש את
התשובה לבדך, התבונן על חייך וחיי השאר, התייעץ באחרים אנושיים
וגבש בעצמך את התשובה, כך תהיה באמת ראוי) או כנפנוף מנומס
משהו ("לך וחפש את החברים שלך" באופן מקוצר או סתם יחס כאל ילד
קטן בסגנון "לך תבדוק אם אני שם"), בכל אופן נשאר הרב פעור פה
וחסר תשובות כשם שהגיע.

ובכן, סיפור זה הוא מעשייה עממית אמיתית שנודעה לי דרך סופר
סת"ם מודרני ומבריק, שעוסק בכתיבה (בשפה תנכ"ית ובניסוח שאין
בו מילה מיותרת אך יש בו אלפי הקבלות ורמזים נסתרים) של כרכים
חדשים לתנ"ך, כאלו שעוסקים ומתארים את מאורעות התקופה שלנו,
המודרנית, בתקווה שיום יבוא והדבר לא יחשב חטא איום ויאושר ע"י
גדולי הרבנים. רבים חשבו על תנ"ך חדש ועל הוספת כרכי מילואים
שכאלה, אולם משום הדבר אסור לא נוספו ספרים חדשים לתנ"ך עצמו.
סופר זה, למרות היותו דתי כמעט אדוק ומאמין בקדושתו של התנ"ך
בגירסתו המקורית, מאמין כי יש מקום להוספת הנעשה בחמש מאות
השנים האחרונות מבחינת טכנולוגיה, חברה, רפואה, דת ואורח חיים,
והוא אינו היחיד במחשבתו.

המעשייה על מפגש הרב והאלוהים, שבשפת הפרשנים המודרנים מקובל
לזהותה עם המישור הדתי והפילוספי כאחד, מדגישה בעיקר את האדרת
שם האלוהים לעומת בני האנוש, שאף החכם מבינהם הוא כה חסר
משמעות ואינו יודע דבר, ומחביאה בין שורותיה את אחד הפלאים
המודרניים יותר בספר התנ"ך ואת השאלה מטילת הספק ביותר- שאלת
המהות האמיתית.
כל עוד הקריא בפני ידידי הסופר מעשייה זו הייתי מרותק, ועל כן
החלטתי לפרשה משפת המקרא בה נכתבה על ידיו אל שפה גבוהה אך
קריאה יותר, על מנת שיוכלו הקוראים לחשוב ולהרהר בשאלה שהציב
האלוהים לנציג הזמני של בני האדם בשמיים ובעצם אל האנושות
כולה, שאלת הזמן.

התשובה לשאלת הזמן אכן מורכבת, יש שיגידו שהיא דורשת מחקר
והשקעה של שנים על גבי שנים, יש שיגידו שהיא עלולה לפגוע בכם
בעת מקרית או צפויה מראש, ייתכן שבמהלך ביצוע פעולה סתמית או
יומיומית, כמו צחצוח שיניים למשל, אולם למרות הכל היא אינה
בלתי אפשרית כשם שנהוג להאמין, שכן היא נעוצה בחששותיו ובמוחו
של אדם, ועל כן היא ניתנת לפענוח.

אין ברשותי כלים לספק את התשובה, והמחשבה על סיום באופן כללי
(סיום חיי, סיום נישואיי, סיום התקיימות האנושות או סיום
התשלומים על המכונית החדשה שלי, למשל) מרתיעה אותי ואיני מסוגל
לחשוב עליה לאורך זמן בלי לאבד את שפיותי ו/או לשקוע במרה
שחורה. מכאן נוכל להסיק שאין בי חידושים או שאיני מרבה לצחצח
שיניים. על כל פנים אתם צודקים, ועל כן אני תקוע באותו המקום
בו הייתי.