אני שוכב על המיטה הרחבה של ההורים שלי, ידי הימנית אוחזת בספר
כחול וידי השמאלית  סוגרת על החור המדמם משמאל החזה. רגלי
פרושות מעט לצדדים ועיני חולפות על פני הכתוב במהירות בקצב
פעימות הלב הנחלשות. הפכפוך החרישי של דמי הדולף מלווה בקצב
נעים את עלילת הסיפור. אני מנסה להפוך דף אבל קשה לעשות זאת עם
יד אחת. אני לא יכול לעשות זאת בידי שמאלית החוסמת בהצלחה
חלקית את הדימום.
אני קורא מהר בטרם יפוג הכאב, לפני שייגמר הדם ולא ארגיש
כלום.
חם נורא פה. תמיד חשבתי שצריך להיות קר כשמתים אבל  חם פה כמו
בגיהינום ואולי בכלל אני בגיהינום. אני שוכב על מיטה אדומה,
הלב מתכווץ נואשות - מנסה לשאוב את שאריות הנוזל האדום שתקוע
בורידים שלי. שלולית הדם שבה אני רובץ עדיין חמה. אני הופך עוד
דף, לא חושב הלאה מעבר לעמוד הבא, לא רוצה לנחש את סוף הסיפור,
בידיעה שלעולם לא אגיע אליו.