"נו, בואי אן. נצטלם תמונה אחת בנאלית ב'קודאק', ואח"כ נחזור
לבנאליות הפרטית שלנו..." היא חייכה, ראיתי שמצא חן בעיניה,
ואז התערפלה שנית, חוזרת לריחוק הקרוב שכה אהבתי לחלוק איתה.
ולפתע, האירה את הדממה בתשובתה: "ואז כשאני אמות, אתה תהיה פה
לבד בין השמיים והקרח עם התמונה הבנאלית, ואני אבכה מהאינסוף
בדמעות מתוקות שאף אחד לא יראה..." היא בכתה, ומסך החרוזים
השקוף הקרין את כיסופיה לאותם צהרי שיכרון תחת השלג.
רכנתי אליה ונבלעתי בתוכה, תוהה ומנותק ועם זאת קרוב עד חנק.
והיא, מודעת כתמיד לכל תו בפני, החלה את ריקודה המיוחד.
ורקדנו. מילותינו כפישוק מהיר באוויר, עוויותינו כסיבוב איטי,
משיכתנו הגשמית כמחיאות כפיים שאינן ראויות... כתמיד, מצאתי את
עצמי מקשיב לשקט, בתוך דממה של ריקוד שהתפוגג. גופה שכב לצידי,
אך למעשה, כמו תעתוע ממכר הייתי נאחז בזיכרונותי ממנה, שכן אן
כבר לא הייתה שם. אינה נוכחת, נסחפת למעלה, לא מודעת לקיומך
הנפשי על הבמה שלה-אותה במה, שיכלה לשאוב אותך אל מרכזה או
להציג את זרקוריה כפטה מורגנה נסתרת, מתי שרק רצתה. "אן, אן!"
רציתי לצעוק, "אל תקחי ממני את הריקוד!" אך אן כבר היתה רחוקה
משם, באותו פירואט שכה הטיבה להכיר... ולהכחיש... והסולו, אותו
סולו שקיומו אינו מופרע גם בעת דואט סוחף, ממשיך, וממשיך,
וממשיך.