מי אנחנו? חבורה של אפסים, לוזרים ואנשים שלא ממש הלך להם
בחיים. אנשים שהדבר היחיד שמחזיק אותם בחיים זה הציפייה
המתמשכת לתכנית ה-1000 של גיא פינס.
אנשים שקמים בבוקר רק כדי שיוכלו להגיד בלילה
"כמה חיכיתי לרגע הזה", כשהם נכנסים למיטה.
כי הרי אנחנו יודעים, יודעים טוב מאד,
למדנו את זה משנים של נסיון:
יודעים ששום-דבר טוב לא מחכה לנו בחוץ. יודעים שאם נלבש ארוך
אז דווקא היום יהיה היום הכי חם לעונה. יודעים שלא הכל אבוד,
יודעים טוב מאד שזה בולשיט, יודעים להסתכל על חצי הכוס המלאה,
יודעים שחצי הכוס מלאה בחרא,
יודעים שהחצי השני ריק - אבל מסריח. יודעים יותר מדי, לא
יודעים כלום, לא מבינים כלום, לא קולטים כלום.
נראה שהמקום היחיד בו אנו מסוגלים להגיע למיטב הסיפוק העצמי
הוא בשירותים. שקט, שלווה, מים מתחתינו, חלון קטן עם נוף
יפהפה. קשת של צבעים חמימים מפוזרת סביבינו ונראה שאין שום דבר
שיכול להסיח את דעתנו, חוץ מאולי איזה מראה במקרים מסוימים,
שרק תגרום
לנו להרגיש טוב ולהודות לאל שרק אנחנו רואים אותנו עכשיו.
הכל רך, הכל משוחרר, הזמן לא מהווה בעייה, הוא בשלו תמיד יהיה
נגדנו, רק שהפעם לא איכפת לנו להצטרף. יהיו החצופים שיקחו
עיתון, ספר, או כל כלי מודרני להסחת דעת, ויהיו כאלו שאף יעברו
על החוק, ויקחו את הצרות שלהם אל גן-העדן הזה. דבר שאסור
לעשות.
עם כל גוש וגוש שמתאבד מהר הגעש הלוהט שמבעבע בתוכינו, אנו
מרגישים הקלה, הרבה יותר טוב, סוג של ריקנות, אבל ריקנות
ממלאת. מרגישים הרבה יותר צלולים, פחות מלאים בחרא, הרבה יותר
קלים,
עפים עם הרוח, הניחוח הסוחף, שאנחנו יצרנו, ורק אנחנו מסוגלים
להבין את גאוניותו ולהרגיש בכמה שהוא משכר וסוחף. צליל עדין של
פגיעה רכה במים מנעים לנו את הזמן מדי פעם לפעם ומחשבות מכל
סוג
עוברות וחולפות בראשינו. חשבון נפש, אוהב לא אוהב, רוצה לא
רוצה, שווה לא שווה.
לקראת הסוף, אנחנו כמעט סיימנו, שאריות אחרונות של ספנג'ולים
מתנקזים לקרקעית ואנחנו מתחילים לשקוע ביסורי מצפון על הילדים
היתומים שהפקרנו שם למערכת הביוב. אך בידיעה בטוחה שמחר או
אפילו עוד כמה דקות יבואו עוד כאלו, אנחנו מנגבים את כל העניין
ופותחים את המים. קמים, מכפתרים את הג'ינס, נפרדים לשלום
עד הפעם הבאה, אורגזמה, גמרנו, המונית צופרת בחוץ, העולם רועש
וסואן, החיים קשים, עוד מעט גיא פינס... |
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.